חלק 2
אז למה בכל זאת בוסטון לא יקחו אליפות? ריי אלן שיחק באולסטאר בחמש השנים האחרונות, קווין גארנט כבר חתם קבע. גם פול פירס הוא בחירה קבועה של המאמנים לקבוצת האול-סטאר. לכאורה סימן טוב. כאשר בוחנים את העובדות מקרוב מצטיירת תמונה עגומה. 10 פעמים ב-16 השנה האחרונות נבחרו שלושה שחקים מאותה הקבוצה לשחק באול-סטאר. באף אחד מהמקרים הנ"ל אותה קבוצה לא לקחה אליפות. האחרונים לעשות זאת היו פיניקס. שון מאריון, אמארה סטאודמייר וסטיב נאש נבחרו בשנה האחרונה (כמו גם ב2005) לייצג את המערב באול-סטאר שהתקיים בלאס וגאס. הם נעצרו בחצי גמר המערב על ידי האלופה שבדרך – סן אנטוניו. שנה קודם לכן, פגשנו את דטרויט. דטרויט הייתה אחרי הפסד בגמר, שנה קודם לכן היא הייתה האלופה. דטרויט גם שלחה למשחק האולסטאר באותה שנה ארבעה שחקנים – צמד הוואלאסים ראשיד ובן, את הרכז צ'אנסי בילאפס והשוטינג גארד ריצ'ארד המילטון. הם הגיעו עד לגמר המזרח שם הודחו ע"י מיאמי – שלקחה אליפות באותה שנה. ב2005 שוב פגשנו את פיניקס עם שלושה נציגים. אותם שלושה נציגים. שוב סן אנטוניו היו המכשול שהם לא הצליחו לצלוח בדרך לגמר. בין השנים 2000-2004 לא הייתה קבוצה שממנה נבחרו שלושה שחקנים לאול-סטאר. לעומת זאת הייתה קבוצה אחת דומיננטית מאד בליגה – הלוס אנג'לס לייקרס. הלייקרס – שהונהגו ע"י שאקיל אוניל וקובי בראיינט – לקחו בין 2000 ל-2002 שלוש אליפויות רצופות וביקרו בגמר פעם נוספת ב-2004. ועדיין, למעט שאק וקובי לא יצא מהלייקרס אף אול-סטאר נוסף. גם ניו ג'רזי, שהתמודדה בשנים אלו בשניים מהגמרים, לא הצליחה לשלוח שלושה נציגים אל משחק האול-סטאר, וזאת על אף שבשורותיה שיחקו באותה תקופה קניון מארטין, ריצ'ארד ג'פרסון, קרי קיטלס וכמובן ג'ייסון קיד. בשנת 1999 ישנה הפוגה, עקב שביתת השחקנים הארוכה בוטל משחק האול-סטאר. שנת 98 היא השנה האחרונה של מייקל ג'ורדן בשיקאגו. יחד איתו שיחקו סקוטי פיפן ודניס רודמן. הקבוצה הייתה לאחר שתי אליפויות רצופות, כולם ידעו שהשושלת הזו הולכת להגמר. באותה שנה נבחרו ארבעה שחקנים מאותה קבוצה למשחק האול-סטאר. רק שהקבוצה הזו לא הייתה שיקאגו. הלייקרס של עידן טרום האליפויות שלחה למשחק את קובי בראיינט, שאקיל אוניל, אדי ג'ונס וניק ואן אקסל. שני האחרונים כבר לא היו שם שנתיים אחר-כך, כאשר הלייקרס לקחו אליפות ראשונה. אותה קבוצה של הלייקרס הצליחה גם היא להגיע עד לגמר המערב. שם הפסידה ליוטה – שגם היא לא שלחה מעולם שלושה שחקנים במקביל למשחק האולסטאר. יוטה המשיכה לגמר, ושם הפסידה לשיקאגו בשישה משחקים. התמונה של הג'אמפ של מייקל מעל בריון ראסל נשארה חקוקה בזיכרון של כל אוהדי הNBA. ב-1997 שלחו שתי קבוצות במקביל שלושה נציגים למשחק האול-סטאר. הראשונה הייתה יוסטון – בעידן פוסט האליפויות. קלייד דרקסלר, צ'ארלס בארקלי והאקים אולג'ואן נבחרו למשחק האולסטאר, דרקסלר ובארקלי לא שיחקו עקב פציעות – גורם שחזר על עצמו עם שלושת הסטארים המזדקנים של הרוקטס – והקבוצה המשיכה עד לגמר האיזורי, שם נכנעו לקבוצה מיוטה. הקבוצה השניה ששלחה שלושה נציגים למשחק האולסטאר הייתה סיאטל סופרסוניקס – קבוצתו הקודמת של ריי אלן – שהגיעה לאותה עונה לאחר ששנה קודם לכן ביקרה בגמר, והפסידה לשיקאגו. שון קמפ וקארי פייטון נבחרו לייצג את המערב, ועקב פציעתו של קלייד דרקסלר הצטרף אליהם חבר קבוצתם דטלף שרמפף הגרמני. הסוניקס, שנחשבו על ידי רבים כאחת הקבוצות הפייבוריטיות ללכת עד הסוף, נפלו כבר בחצי גמר המערב. 1996 הייתה השנה שבה החלה בעצם השושלת השניה של שיקאגו. 72 הנצחונות של הבולס באותה עונה – בדרכם לאליפות קלה (יחסית), לא הביאה לבחירתו של דניס רודמן למשחק האולסטאר לצידם של מייקל וסקוטי. גם טריפל דאבל ראשון בקריירה של רודמן, לא תרם לכך. אך הביא לחקיקת אחד המשפטים הזכורים מאותה השנה, שבא משרון רייט ששמר על רודמן באותו משחק, "עכשיו לבולס יש את סופרמן, באטמן ורודמן". אף קבוצה לא שלחה שלושה נציגים למשחק האולסטאר באותה השנה. 1995 שוב מפגיש אותנו עם קבוצה ששלחה שלושה נציגים למשחק האולסטאר – שון קמפ, גארי פייטון ודטלף שרמפף מסיאטל סופרסוניקס. הסוניקס הגיעו לאותה עונה לאחר שנרשמו בהיסטוריה בתור הקבוצה הראשונה אי פעם שהגיעה לפלייאוף מהמקום הראשון באזור שלה, והודחה ע"י השמינית באותו אזור (שהייתה דנבר). הסוניקס רצו מאד לחזור ולהוכיח את עצמם בליגה, אבל קללת שלושת האול-סטארים פגעה בהם, והם הודחו בסיבוב הראשון על-ידי הלייקרס של ניק ואן-אקסל, סדריק סבאלוס ו-ולאדה דיבאץ'.
