נשיקה זועקת
חברים שלום, אני אשמע פתטי קצת אבל ברצוני לחלוק עמכם רגשות שהיו לי בעקבות צפיה מחודשת בסרט האדיר הר ברוקבק, יהיה קצת דביק אבל הי בשביל זה אתם כאן, לא? ראשית זהו סרט נהדר לדעתי אולי מהטובים שראיתי, כמובן משום שהוא נוגע בנקודה מאד קרובה לחיי האישיים, יש בו מן הכל בכדי שהומו חרדי יוכל להזדהות עם התוכן, אהבה כבויה ובלתי ממומשת, התמודדות עם חיי נישואין מנגד, (כשבעצם הדרמות המשניות של שלשת הנשים באותו סרט לא פחות חשובות) וכמובן הפחד מעולם עוין ובלתי מקבל עד כדי רצח. ובינינו מעבר להיותו דן באהבה גברית , יש בו יופי אוניברסלי- מאחר שהוא דן באהבה בכלל, ואני חושב שהוא עשה את זה יפה, גםר סטרייט יש בכוחו להנות ממש ולהתרגש מן הסיפור אם הוא רק משולל דעות קדומות ועכבות שבנפש. בקיצור לא על כל הסרט רציתי לדבר, אם כי יש בו המון חלקים וניואנסים כל כך דקים ומוכרים עד אימה, אני רוצה לדבר על הפגישה המחודשת שלהם לאחר ארבע שנים, בחניה, חיבוק חברי חם, ואז באחת צפים רגשות איומים מודחקים, של געגוע פחד ובדידות, הם מתנשקים, אבל זו אינה נשיקה מכח אהבה גרידא, זו נשיקה זועקת, אם רציתם לשמוע עד כמה כואבת ואיומה יכולה להשמע נשיקה דפדפו לאותה סצינה. מאז ומתמיד חשבתי את הסצינה הזו לפסגת הסרט הזה, ובכלל פסגה אמנותית, אך בצפיה מחודשת כשכבר שקעה ההתפעלות הראשונית לא יכולתי שלא לחוש משהו פנימי ועמוק, וראו זה פלא השחקנים (שלמדנו להאליל אותם, אבל זה נושא אחר....) אינם גייז, גם לא הבמאי המוכשר, ובכל זאת היטיבו לבאר את נבכי אותם נפשות מיוסרות, לדעתי זה מוכיח את היכולת האנושית לכל אדם גם לסטרייטים להבין
חברים שלום, אני אשמע פתטי קצת אבל ברצוני לחלוק עמכם רגשות שהיו לי בעקבות צפיה מחודשת בסרט האדיר הר ברוקבק, יהיה קצת דביק אבל הי בשביל זה אתם כאן, לא? ראשית זהו סרט נהדר לדעתי אולי מהטובים שראיתי, כמובן משום שהוא נוגע בנקודה מאד קרובה לחיי האישיים, יש בו מן הכל בכדי שהומו חרדי יוכל להזדהות עם התוכן, אהבה כבויה ובלתי ממומשת, התמודדות עם חיי נישואין מנגד, (כשבעצם הדרמות המשניות של שלשת הנשים באותו סרט לא פחות חשובות) וכמובן הפחד מעולם עוין ובלתי מקבל עד כדי רצח. ובינינו מעבר להיותו דן באהבה גברית , יש בו יופי אוניברסלי- מאחר שהוא דן באהבה בכלל, ואני חושב שהוא עשה את זה יפה, גםר סטרייט יש בכוחו להנות ממש ולהתרגש מן הסיפור אם הוא רק משולל דעות קדומות ועכבות שבנפש. בקיצור לא על כל הסרט רציתי לדבר, אם כי יש בו המון חלקים וניואנסים כל כך דקים ומוכרים עד אימה, אני רוצה לדבר על הפגישה המחודשת שלהם לאחר ארבע שנים, בחניה, חיבוק חברי חם, ואז באחת צפים רגשות איומים מודחקים, של געגוע פחד ובדידות, הם מתנשקים, אבל זו אינה נשיקה מכח אהבה גרידא, זו נשיקה זועקת, אם רציתם לשמוע עד כמה כואבת ואיומה יכולה להשמע נשיקה דפדפו לאותה סצינה. מאז ומתמיד חשבתי את הסצינה הזו לפסגת הסרט הזה, ובכלל פסגה אמנותית, אך בצפיה מחודשת כשכבר שקעה ההתפעלות הראשונית לא יכולתי שלא לחוש משהו פנימי ועמוק, וראו זה פלא השחקנים (שלמדנו להאליל אותם, אבל זה נושא אחר....) אינם גייז, גם לא הבמאי המוכשר, ובכל זאת היטיבו לבאר את נבכי אותם נפשות מיוסרות, לדעתי זה מוכיח את היכולת האנושית לכל אדם גם לסטרייטים להבין
