הכוונה הייתה
שדורשים ממני להתחשב בסביבה ולא להביך אותה, בזמן שלא בהכרח יש לי ברירה אלא לחלוץ שד ולהניק את התינוק שלי. הדרישה הזו היא בעיניי חסרת רגישות. חוסר רגישות כלפי התינוק, קודם כל, שתלוי בציצי של אמא שלו, בין אם לצרכי האכלה, ובין אם לצרכי הרגעה/הרדמה. חוסר רגישות כלפי האמא, שמה הוא "חטאה" בסך הכל? שהיא רוצה להמשיך לנהל חיים רגילים ככל האפשר, ולא להסתגר בביתה, או באיזו פינה אפלה ולפעמים מלוכלכת (צינוק הנקה), רק בגלל שהיא בחרה להניק את הילד שלה. אני חושבת שאדם בוגר ונבון יכול להבין את הצורך הזה, ונראה לי שעל אף המבוכה ש*אול* תיגרם (לרוב לא רואים כלום - בכל מקרה, הרבה פחות ממה שכל בחורה מצויה חושפת כשגרה), יותר קל למבוגר להתגבר על המבוכה מאשר לתינוק על רעבונו או כל מצוקה אחרת. הרי רוב רובן של הנשים המניקות בפומבי לא חושפות דבר, אז על מה כל המהומה?