נשים וספורט

נשים וספורט

אתמול היה ערב קרבות אגרוף מקצועני. סחבתי את אשתי (שחיכתה שהסבל ייגמר עוד לפני שיצאנו
) והלכנו לראות. מתוך למעלה מ- 20 קרבות בכל הערב, רק שניים היו של נשים. מתוכם אחד בין שתי ישראליות ואחד בין מתחרה ישראלית לבין מתחרה מאירופה, פשוט כי אין לה מתחרות בארץ. אז נכון, אגרוף הוא לא הספורט הכי פופולרי בארץ, וברמה מקצועית גם אין הרבה גברים. ובכל זאת, כל כך מעט נשים ישראליות על לזירה. אז תגידו שזה ענף די זניח, ונשים לא מתעניינות בו. אולי זה נכון, אבל בקהל לא חסרו נשים. גם אם הן היו אמהות של מתחרים, או חברות או אחיות- מספר הנשים בקהל לא נפל ממספר הגברים. זה הזכיר לי שלפני שנתיים, באליפות ישראל ברוגבי, הסתובבתי בקהל וניסיתי לשכנע צופות שישבו בקהל להצטרף לקבוצת הרוגבי נשים שבה שיחקתי. למרות שרבות מהן היו צעירות, וכולן הכירו את המשחק, אף אחת מהצופות לא רצתה לעזוב את היציע ולנסות את מזלה בדבר האמיתי. אני לא מצליחה להבין למה. מה כל כך מרתיע נשים מלעסוק בספורט שאינו בתוך חדר כושר ממוזג? למה חברות שלי לעבודה לא מספיקות לדבר על המדריך החתיך מחדר הכושר, אבל מתחמקו כשאני מנסה להזמין אותן לנסות ענפי ספורט לא ממוזגים (ונטולי חתיכים...)? לפני כמה חודשיים יצא לי להדריך קבוצה מעורבת של ילדים וילדות, כולם כבני 10. בגיל הזה אין בעצם שום הבדל פיזי בין בנים לבנות. הבאתי איתי שני כדורים וחילקתי את הקבוצה למי שרוצה לשחק כדורגל ומי שרוצה לשחק כדוריד. היו כמה בנות שרצו לשחק כדורגל, ומייד הבנים התבכיינו שהם לא רוצים לשחק עם בנות. אני הבהרתי שאין כזה דבר, והבנות יקבלו את הכדור. הבנים שרוצים לשחק איתן כדורגל מוזמנים להצטרף. אני מתה לדעת כמה מדריכות אחרות נוהגות כמוני, וכמה פשוט מעודדות את הבנות ללכת לשחק כדוריד עם שאר הבנות ונמנעות מהקונפליקט? וגרוע מכך- כמה מהילדות האלו שהעדיפו כדורגל בגיל 10 יעזו להמשיך לשחק גם בגיל 14, וכמה מהן יתייאשו מהמאבק המתמיד להוכיח שהן יכולות לשחק בדיוק כמו הבנים? מסקרן אותי לדעת, מי כאן זוכרת אם ניסתה להתאמן בספורט בתור ילדה, ומה התגובות שקיבלה? האם היום אתן מתאמנות בענף ספורט כלשהו? האם עודדו אתכן לספורט, ניסו לשכנע אתכן לוותר, או שזה לא היה נושא בכלל? ושאלה קטנה וחצי קשורה: עוד מישהי רוצה להתחיל להתאמן באגרוף ולבוא לתחרו בעוד שבועיים כדי שיהיה לי נגד מי להילחם?
אני בעצמי עכשיו התחלתי, זה לא יהיה ממש נורא
 

dify

New member
אני וספורט... חחחח....

התגובה הראשונית שלי היתה להגיד שאני מעולם לא התעניינתי במיוחד בספורט... אבל האמת היא שלפני זמן מה יצא לי לשמוע את מנכל"ית מרכזי הטניס בארץ, אישה שנושא הספורט וטניס בפרט בדמה, מספרת את סיפור חייה. מלבד העובדה שהיא היתה מאד מעניינת, היה מעניין לשמוע שהיא הגיעה מדרום אפריקה. ומבחינתה היה ברור מאליו וטיבעי ביותר שכל, אבל כל אדם יהיה בעל תחביב בתחום הספורט. היא תיארה איך במקום ובתקופה ובתרבות שהיא גדלה זה היה ברור מאליו שכל אדם מפתח יכולת בתחום ספורטיבי שמדבר אליו, לפחות כמו מגמה בתיכון אצלנו. וזה מבחינתי היה נקודת הסתכלות חדשה ואחרת לגמרי על המציאות- כי לה זה היה נראה טיבעי ביותר בעוד שלי היה נראה טיבעי לשנוא שיעורי התעמלות פעמים בשבוע שבהם בעיקר משתדלים למרוח את הזמן כאילו זה שיעור חופשי. אז אולי בהקשר אחר, בנסיבות אחרות, בתרבות אחרת הייתי מרגישה אחרת לגמרי לגבי ספורט. אז אני לא אגיד שזה הכל "אשמתם" עובדה שיש בחורות שעוסקות בתחום, אבל אני כן אגיד שאם היו בי נטיות, אז כבר אינני זוכרת והן בטח לא טופחו. היום אני יודעת שכשאני הולכת לחדר כושר אני מהבודדות שמעדיפות מכשירים על פני שיעורים. אבל האמת, עם כל הכבוד, חדר כושר אינו אהבה מבחינתי. אז אני לא יודעת איך מגיבים לילדות שיש להן נטיה ספורטיבית. חבל וגומי היו מקסימום הנטיה שאני זוכרת אצלי, והם התקבלו בברכה, כל עוד הייתי ילדה וזה היה בהפסקות. כמבוגרת ספורט אפילו מפחיד אותי. איכשהו אני מכירה יותר אנשים שפצועים מספורט מאשר מעודף משקל. שיהיה לך בהצלחה בקרבות! דיפי :)
 

FunkyFresh

New member
תמיד מחמם לי את הלב לראות ילדות בדרך לחוג

ספורטיבי מסוים-אפשק לזהות אותן לפי הלבוש.אני מקווה בשבילן שהלגיטימציה החברתית תפעל לטובתן או שהן יהיו חזקות מספיק לעמוד על שלהן ולהמשיך בתחביב. אני הייתה ילדה של נבחרות ספורט למינהן,עם אוספים מכובדים של מדליות ותעודות שהצטברו עד גיל 13 או 14.בגיל 14 התקבלתי לנבחרת כדורגל של התיכון/חטיבה במקום שבו למדתי וכשסיפרתי לאמא שלי היא גרמה לרדת מהרעיון....:) אני זוכרת שבמהלך השנים הייתי לא אחת הבת הראשונה ו/או היחידה בחוג אפילו ההורים שלי נלחמו להכניס אותי לחוג כדורסל שהיה רק לבנים.כנראה עם הבשלות המינית בגיל 14 מצפים ממך במודע ולא במודע שתחדלי עם ההתנהגות שבארץ מזוהה כהתנהגות של בנים/גברים. ספורט זה בדמי, אז למרות שויתרתי על כדורגל עברתי לענפים אחרים שבהם אני פעילה עד היום ותמיד,אבל תמיד כשאני משחקת מול גברים אני מקבלת את התגובה "את טובה יחסית לבת",המניות שלי קופצות כשאני מנצחת והתור "לנצח את הבחורה" מתארך. ד"א אולי תנסי להראות לי את האיגרוף דרך העינים שלך,אני לא מצליחה להתחבר אליו,הוא נראה לי אלים מידי בשבילי...
 
למען הדיוק, אני לא מתאמנת באגרוף נטו

אלא בשיטת לחימה משולבת, שמשלבת קראטה, אגרוף תאילנדי וג'יו-ג'יטסו. בין קרבות אגרוף כמו אלו שרואים בסרטים או בערוצי הספורט לבין מה שאני לומדת הקשר די קלוש. אין בספורט הזה יותר אלימות מאשר בהרבה דברים אחרים בחיינו, להיפך. נכון, יש מכות, אבל הן תחומות ומוגדרות בתוך חוקים מאוד ברורים. המכות הן רק בתוך מסגרת של אימון או קרב, ויש עליהן מגבלות שאסור לחצות. מגבלות שנועדו למנוע פציעות מיותרות. לעומת זאת, בחיים שלנו היומיומיים יש המון אלימות שאין לה חוקים ואת לא לובשת מגינים כשאת נתקלת בה. האלימות בכביש, האלימות בתוך בתים רבים, האלימות בתורים עמוסים בימי לחץ. סתם אלימות יומיומית שיש סביבנו כל הזמן. גם בענפים אחרים, שנחשבים לא אלימים, יש אלימות. אני לא צריכה לספר לך על עבירות במגרשים ששולחות שחקנים להשטתח על הדשא או על הפרקט. נכון, לפעמים זו הצגה, אבל לפעמים בנסיון לנצח גם במחיר של עבירות אנשים נפצעים קשה. שלא לדבר על פציעת בהתעמלות קרקע, שאמנם כבר אסורות בהן זויות לא אנושיות, אבל עדיין שוחקות את הגוף מאוד.
 

FunkyFresh

New member
זה הבדל עצום בין אמנות לחימה לסתם איגרוף

מכיון שאני למדתי די הרבה שנים קראטה אני לא חושבת שהוא ספורט ממש אלים,אלא משתמש בכוח פיזי ועוד כמה דברים... אבל האהבה לאיגרוף זה דבר שנשגב מבינתי להבין,בדיוק בגלל הסיבות שמנית למעלה בחיי היום יום.. אגב התעמלות על קרקע אני מנפגעות התעמלות על קרקע רוצה לצין עוד סוגי ספורט שנפצעתי/השתתפתי בהם?:)בינתים קלעת בול ל 3:)
 
למעלה