לדברים ה"ברורים" תמיד היתה לי
מודעות. שזה לא בסדר לאנוס, להכות, ושאישה יכולה גם לצאת לעבוד. פשוט כך חונכתי. אבל גם חינכו אותי ככה שהאמנתי שישראל היא מדינה שוויונית, ואם את רוצה את יכולה, וכל פעם שנתקלתי במקרה מקומם (למשל יועצת שהפנתה את כל הבנים ללימודי מחשבים ואת כל הבנות למלאכת יד, וכך דפקה את הסיכוי לבגרות במחשבים לשכבה שלמה של בנות) חשבתי שזה מקרי. כלומר חשבתי שכל האפליות בחיי הן מקריות, וזה פשוט מזלי הרע שזה קורה דווקא לי (טוב הייתי צעירה ותמימה). עד שהגעתי לאוניברסיטה ולקחתי קורס בסמסטר ב´ של שנה א´ בנושא פמיניזם בחינוך. הקורס הזה פתח לי את העיניים. ראיתי עד כמה המדינה שלנו לא שוויונית. עד כמה שאין שוויון, על חשיבות המסרים הסמויים, על איך שוטפים לנו את המוח במה מתאים לאישה לעשות ומה לא מתאים, על תקרת הזכוכית ומלכת הדבורים, ובכלל קצת היסטוריה על הגלים הפמיניסטים השונים ואיך נשים קיבלו זכות בחירה. הרגשתי שנפתחו לי העיניים ונפתח בפני עולם חדש שלא מוכר לי (סליחה על הפאתוס אבל כך הרגשתי). כל אותו סמסטר בכל שעת חלון הייתי הולכת לספריה המרכזית וקוראת בנגה (מגזין פמיניסטי) באופן סדרתי מאז הגליון הראשון שיצא בשנות השמונים. פתאום נפתחה בעיני דרך חדשה להסתכל על העולם, שמעתי על נשים שלא שמעתי עליהם קודם, שמתי לב פתאום עד כמה הקאנון הוא גברי ולבן וסטרייט. אז התחלתי להשתתף בפורום מעמד האישה בצורתו הגולמית בIOL,הצטרפתי לLBS, קבוצה נגד סקסיזם בקמפוס, הצטרפתי לשדולת הנשים, וקראתי חומרים שנפלו לי לידיים. עם הזמן ככל שלמדתי יותר, ככה הרגשתי חדורת שליחות יותר וזועמת יותר על אי הצדק עד שהתגלגלתי לנהל את פורום מעמד האישה בIOL שהתעקשתי להכניס פמיניזם לשמו לאחר שהפורום בניהול הקודם היה רדום ולא הבנתי איך נושא כל כך עקרוני וחשוב זוכה לכאלו דיונים מינורים ודלי משתתפות. באופן מקרי חנה חשבה אותו דבר על הפורום, שתינו פנינו למנהלת הקהילות בנוגע לפורום, והיא ציוותה ביננו, והתחלנו לנהל. השאר היסטוריה מתועדת...
