לי היו role models מאד מעניינים
כשהייתי ילדה, הילדים האחרים צחקו עלי שההורים שלי "הפוכים". אמא שלי היתה המפרנסת העיקרית, אשת צבא כשהייתי קטנה, עובדת אוניברסיטה כשגדלתי קצת יותר. היא היתה הקשוחה יותר. היא היתה זאת שבנתה רהיטים, צבעה את הבית ותיקנה את האוטו כשהוא התקלקל. אבא שלי היה הדמות הרכה, המזינה והמחנכת. אני לא אגיד שזה לא הפריע לי, במיוחד ביום האם כשהיינו צריכים להביא לאמא תעודה עם ציון על בישול, גיהוץ וכביסה (גועל נפש, אבל הייתי צעירה מכדי להבין את זה אז). אחי הגדול היה ילד די עדין ואני הייתי הפראית, הטומבוי, ואהבתי את זה. חוץ מאמא שלי לא היו לי הרבה דוגמאות לנשים פורצות דרך אחרות (סבתא שלי למשל היתה הסבתא הפולניה הקלאסית - זו שחיה למען משפחתה והבית שלה כל-כך מבריק שאפשר להשתמש ברצפה כמראה, למרות שהיא היתה אישה חזקה מאד ועודדה את הבת שלה להיות קרייריסטית וללמוד כמה שיותר (ועדיין התלוננה שהיא לא דואגת למראה החיצוני שלה בכלל)). אני מניחה שה-role model השניה שלי היתה החברה הכי טובה שלי, שהיתה בת גילי ופראית אפילו יותר ממני. שתינו ממש לא ראינו את עצמנו יושבות בבית ורוקמות. דמויות הנשים בטלויזיה של אותה תקופה ממש לא הועילו. אני זוכרת לרעה במיוחד את הנשים ב"דאלאס", "ספינת האהבה" ובמיוחד "שלושה בדירה אחת", אבל איכשהו מכל סדרות שנות ה-70 וה-80 הצלחתי למצוא דמויות שהזדהתי איתן ורציתי להיות כמותן, כגון ג´סיקה פלטשר מ"רצח במשיכת קולמוס", הארי מייקפיס מ"דמפסי ומייקפיס", כריס קאגני מ"קאגני ולייסי". עדיין, אני קצת מקנאה בבנות הצעירות של היום שצריכות להשתדל קצת פחות (או, איפה הייתה זינה כשאני התבגרתי? אני עדיין מרגישה מאד מושפעת ממנה, אפילו אם אני בגיל שאני כבר אמורה להיות מעוצבת. היא הוכיחה לי שאפשר להיות חזקה, אפילו אגרסיבית, עצמאית וכו´ ועדיין להיות 100% אשה).
מיכל