נשות האומנות- חלק ב'
קמו וצעדו!
זה היה מלחיץ, באמת, הן היו חבורה של משוגעות בעצם, הן התקרבו ואני רק דמיינתי את חצאי גליונות הנייר עליהם הן ציירו, דמיינתי אותם מלאים בציורים מטורפים, ציורים מרוחים של גוף גברי ועליו משיכות של צבע אדום, כאילו נשלח לטרף, כאילו היה גלדיאטור פצוע, מוקף חומות, ללא יכולת להחליט, נתון לחסדי הקיסר והקהל.
התחלתי לשמוע קול תרועות
אלפי אנשים בקהל צועקים את שמי, מריעים לי, הייתי מלא בדם אבל ניצחתי את האריות בקרב. למרות הכל אני עדיין מפוחד, הקיסר אינו אדם יציב והחלטתו עלולה לשים קץ לחיי, אני מרים את ראשי לעברו, מחפש את ידו, מה הוא קובע, לאיזה כיוון האגודל יצביע, האם יכוון אותו לעבר השמיים ובכך יתן לי תהילה ועוד מספר ימים לחיות, או שמה יכוון אותו לעבר הקרקע, הקרקע הקרה בה בעוד רגע גופתי תוטמן ושם תישאר לנצח. אני מרגיש הרבה זוגות ידיים מלטפות אותי, נוגעות באיבר מיני, כל אחת בטורה, מריחות את גופי, נושכות מנשקות, אני חסר סבלנות ולא נינוח, מנסה לראות אבל קרני השמש מגיעות מאחורי הקיסר ומסנוורות אותי, הוא נעמד לפתע והסתיר את השמש, דמותו הזדקפה כדמות אל, צללית שחורה ענקית עם כתר של עלים לראשו, הוא שולח את היד לפנים, הצעקות מתעצמות, הצחקוקים מתחזקים, הקהל שואג, והקיסר החליט… האגודל… נופל למטה. אני מתקשה להאמין, הקהל קורא "בוזזז!!" ובאותו הרגע אני מרגיש שאני בתוך אחת מהן, היא גונחת וכולן מצחקקות, אני לא מבין, הקהל אהב אותי, הגעתי למעמד של גלדיאטור בכיר, ניצחתי בקרב. דמעות של יאוש עולות בעיני ואני חייב נחמה, אני שולח יד הצידה, מחפש מה לחבק, מהר נקלע לידי גוף רזה וחלק, אני מצמיד אותו בכוח אלי, מתכופף לעברו ושם את ראשי על כתפו, ידיים מלטפות את ראשי, צעקה עזה, ואני יוצא מתוך האשה שהייתי בתוכה, אני מניד את ראשי לעבר הצד השני ומניח אותו על חזה שופע ורך, הוא מחבק אותי באהבה, ואני שוב נמצא עכשיו בתוך מישהי. השערים הגדולים חורקים ומשחררים את הנמרים הרעבים לעברי, הם שועטים לעברי במהירות ואני רואה את סופי קרב ובא, הם מגבירים את הקצב, אחת יוצאת והשנייה נכנסת, ליטופים, רעשי נישוק, אני לא רואה כולם, רק את הנמרים מתקרבים בריצה אדירה, ואת השמש המסנוורת, עוד אחת ועוד אחת, הם כבר מטרים ספורים ממני, הראשון מזנק, השני גם הוא, רעד קל בגופי, שניהם נוחתים עלי ובעזרת טפריהם קורעים את עורי לגזרים, נושכים את צווארי ותולשים את ראשי ממקומו, אני כולי מלא בדם, נשמתי כבר אינה בגופי. גופי נשמט לאחור וברגע שפוגע בקרקע אני מתעורר.
מתעורר ו..
אני רואה מולי את אשתי רכובה מעלי. "יאללה מאמי אנחנו צריכים לצאת לעבודה" מחייכת אלי חיוך מקסים, "מה לא ניתן איזה קוויקי לפני?"… אני מסתכל עליה, עולה בגופי בחילה, אני מסתובב על הצד ומקיא.
קמו וצעדו!
זה היה מלחיץ, באמת, הן היו חבורה של משוגעות בעצם, הן התקרבו ואני רק דמיינתי את חצאי גליונות הנייר עליהם הן ציירו, דמיינתי אותם מלאים בציורים מטורפים, ציורים מרוחים של גוף גברי ועליו משיכות של צבע אדום, כאילו נשלח לטרף, כאילו היה גלדיאטור פצוע, מוקף חומות, ללא יכולת להחליט, נתון לחסדי הקיסר והקהל.
התחלתי לשמוע קול תרועות
אלפי אנשים בקהל צועקים את שמי, מריעים לי, הייתי מלא בדם אבל ניצחתי את האריות בקרב. למרות הכל אני עדיין מפוחד, הקיסר אינו אדם יציב והחלטתו עלולה לשים קץ לחיי, אני מרים את ראשי לעברו, מחפש את ידו, מה הוא קובע, לאיזה כיוון האגודל יצביע, האם יכוון אותו לעבר השמיים ובכך יתן לי תהילה ועוד מספר ימים לחיות, או שמה יכוון אותו לעבר הקרקע, הקרקע הקרה בה בעוד רגע גופתי תוטמן ושם תישאר לנצח. אני מרגיש הרבה זוגות ידיים מלטפות אותי, נוגעות באיבר מיני, כל אחת בטורה, מריחות את גופי, נושכות מנשקות, אני חסר סבלנות ולא נינוח, מנסה לראות אבל קרני השמש מגיעות מאחורי הקיסר ומסנוורות אותי, הוא נעמד לפתע והסתיר את השמש, דמותו הזדקפה כדמות אל, צללית שחורה ענקית עם כתר של עלים לראשו, הוא שולח את היד לפנים, הצעקות מתעצמות, הצחקוקים מתחזקים, הקהל שואג, והקיסר החליט… האגודל… נופל למטה. אני מתקשה להאמין, הקהל קורא "בוזזז!!" ובאותו הרגע אני מרגיש שאני בתוך אחת מהן, היא גונחת וכולן מצחקקות, אני לא מבין, הקהל אהב אותי, הגעתי למעמד של גלדיאטור בכיר, ניצחתי בקרב. דמעות של יאוש עולות בעיני ואני חייב נחמה, אני שולח יד הצידה, מחפש מה לחבק, מהר נקלע לידי גוף רזה וחלק, אני מצמיד אותו בכוח אלי, מתכופף לעברו ושם את ראשי על כתפו, ידיים מלטפות את ראשי, צעקה עזה, ואני יוצא מתוך האשה שהייתי בתוכה, אני מניד את ראשי לעבר הצד השני ומניח אותו על חזה שופע ורך, הוא מחבק אותי באהבה, ואני שוב נמצא עכשיו בתוך מישהי. השערים הגדולים חורקים ומשחררים את הנמרים הרעבים לעברי, הם שועטים לעברי במהירות ואני רואה את סופי קרב ובא, הם מגבירים את הקצב, אחת יוצאת והשנייה נכנסת, ליטופים, רעשי נישוק, אני לא רואה כולם, רק את הנמרים מתקרבים בריצה אדירה, ואת השמש המסנוורת, עוד אחת ועוד אחת, הם כבר מטרים ספורים ממני, הראשון מזנק, השני גם הוא, רעד קל בגופי, שניהם נוחתים עלי ובעזרת טפריהם קורעים את עורי לגזרים, נושכים את צווארי ותולשים את ראשי ממקומו, אני כולי מלא בדם, נשמתי כבר אינה בגופי. גופי נשמט לאחור וברגע שפוגע בקרקע אני מתעורר.
מתעורר ו..
אני רואה מולי את אשתי רכובה מעלי. "יאללה מאמי אנחנו צריכים לצאת לעבודה" מחייכת אלי חיוך מקסים, "מה לא ניתן איזה קוויקי לפני?"… אני מסתכל עליה, עולה בגופי בחילה, אני מסתובב על הצד ומקיא.