כולם אוהבים את ישראל
New member
נשברתי לכן אני בבית עכשיו
אני יושב עכשיו בבית אחרי שברחתי מההוסטל.... אתמול הגעתי הבייתה כדי לנוח ולנסות לשכוח מהכל מכל מה שעבר עליי עברה עליי עוד חוויה קשה, קשה מאוד במכירות סנדוויצ'ים שלי אני חושב ב90 אחוז שהחלטתי כבר להתפטר...מקמום הזה כי אני לא מסוגל לשאת יותר את האירועים שעוברים עליי שם מה שקרה לי שם ביום שני..: היה לנו חוסר בכוח אדם , לכן נאלצתי ללכת לבד למכור כריכים במקום לא כל כך נעים לצערי דווקא באיזור תעשייה הזה שאני הולך אליו ...של חדרה יש שם בית ספר לתלמידים/ות שנזרקו/נפלטו ממסגרות חינוכיות רגילות כמובן שאיין לי דעות קדומות עליהם אל אחרי מה שהם עשו לי כרגע אני לא מאחל להם דברים טובים אז מה שקרה שבאתי לבית ספר שלהם הייתי לבד.... הם ניצלו את זה שהייתי לבד (לא כולם רק איזה עשרה עבריינים קטנים) ראו את החולשה שלי ראו שאני קצת לחוץ ואולי קצת מפוחד והתחילו להציק לי...להקיף אותי.לקלל אותי.. לאיים עליי ניסו לגנוב לי בכוח את הסנדוויצ'ים מהסלסלה... וגם הצליחו להתמסר עם זה כמו שמתמסרים בכדור הייתי צריך להתחנן שיפסיקו גם מי שרצה לקנות לא יכל כי הייתי עסוק בלגרש את הילדים הרעים ממני גם הילדים הנחמדים לא יכלו לקנות... איימו עליי במכות "חכה מה אני אעשה לך בחוץ" בגלל שסירבתי לקחת שקל פחות כביכול זה לא שלא רציתי פשוט אסור לי.... בגב היה לי תיק עם פחיות שתייה ניסו להכניס לי שם ידיים באלימות הרגשתי שממש דוחפים אותי מאחורה וגם נתנו לי כאפות בעורף והכי מפחיד שהיה לי באירוע הזה זה שניכנסתי לאיזה כיתה לא זוכר למה אולי בגלל שרציתי לברוח מהם הם חסמו את דרך היציאה שלי מהכיתה כדי לנסות לגנוב ממני ...סנדוויצ'ים עד שנאלצתי לדחוף אותם בכוח ושיצאתי בכוח חטפתי עוד מכות בגב ובצאוור אני לא אחזור לשם נקודה וגם לא למקום ההוא עם האיש באור עקיבא שהפחיד אותי שבוע שעבר... אני לא יודע אם לספר את זה כי אני פוחד שישחבו שאני ממציא שהכל קורה לי בזמן כל כך קצר אבל הכל אמת איין בדייה אני נשבע זה לא הכאפות שקיבלתי זה לא מה שכואב לי.... זה כאב ההשפלה זה הכאב שבנשמה זה המראות של הזכרונות שעולים לפני השינה ותוך כדי הקימה בבוקר זה הסיוטים שחוזרים להיזכר בבנות שנהנו לצחוק .... בלעג שלהם אליי לו רק ידעו כמה הם הכאיבו כמה הם מכאיבים על זה הם חיים על זה הם ניזונים על להשפיל את האחר והחלש מהם דווקא היום יום הזכרון לרצח יצחק רבין הארוע שסימל מכל מה האלימות יכולה לעשות ולאן זה מוביל אותנו אני כבר אמרתי לעצמי : די לאלימות הבטחתי לעצמי שאשתדל תמיד לא להרים ידיים על מישהו אבל למה תמיד יש ביננו שהאלימות זה הלחם מחייה שלהם? אז אני עכשיו בבית כי כאב ההשפלה עשה אותי מאוד עצוב והרגשתי שההוסטל לא מקום טוב להירגע בו אתמול נסעתי באוטבוס והתמלאתי בעצב חזרתי להוסטל ארזתי ובתי הבייתה אני מסתגר בימים האלו בבית אני רוצה לישון כדי לשכוח את המציאות הזו....
אני יושב עכשיו בבית אחרי שברחתי מההוסטל.... אתמול הגעתי הבייתה כדי לנוח ולנסות לשכוח מהכל מכל מה שעבר עליי עברה עליי עוד חוויה קשה, קשה מאוד במכירות סנדוויצ'ים שלי אני חושב ב90 אחוז שהחלטתי כבר להתפטר...מקמום הזה כי אני לא מסוגל לשאת יותר את האירועים שעוברים עליי שם מה שקרה לי שם ביום שני..: היה לנו חוסר בכוח אדם , לכן נאלצתי ללכת לבד למכור כריכים במקום לא כל כך נעים לצערי דווקא באיזור תעשייה הזה שאני הולך אליו ...של חדרה יש שם בית ספר לתלמידים/ות שנזרקו/נפלטו ממסגרות חינוכיות רגילות כמובן שאיין לי דעות קדומות עליהם אל אחרי מה שהם עשו לי כרגע אני לא מאחל להם דברים טובים אז מה שקרה שבאתי לבית ספר שלהם הייתי לבד.... הם ניצלו את זה שהייתי לבד (לא כולם רק איזה עשרה עבריינים קטנים) ראו את החולשה שלי ראו שאני קצת לחוץ ואולי קצת מפוחד והתחילו להציק לי...להקיף אותי.לקלל אותי.. לאיים עליי ניסו לגנוב לי בכוח את הסנדוויצ'ים מהסלסלה... וגם הצליחו להתמסר עם זה כמו שמתמסרים בכדור הייתי צריך להתחנן שיפסיקו גם מי שרצה לקנות לא יכל כי הייתי עסוק בלגרש את הילדים הרעים ממני גם הילדים הנחמדים לא יכלו לקנות... איימו עליי במכות "חכה מה אני אעשה לך בחוץ" בגלל שסירבתי לקחת שקל פחות כביכול זה לא שלא רציתי פשוט אסור לי.... בגב היה לי תיק עם פחיות שתייה ניסו להכניס לי שם ידיים באלימות הרגשתי שממש דוחפים אותי מאחורה וגם נתנו לי כאפות בעורף והכי מפחיד שהיה לי באירוע הזה זה שניכנסתי לאיזה כיתה לא זוכר למה אולי בגלל שרציתי לברוח מהם הם חסמו את דרך היציאה שלי מהכיתה כדי לנסות לגנוב ממני ...סנדוויצ'ים עד שנאלצתי לדחוף אותם בכוח ושיצאתי בכוח חטפתי עוד מכות בגב ובצאוור אני לא אחזור לשם נקודה וגם לא למקום ההוא עם האיש באור עקיבא שהפחיד אותי שבוע שעבר... אני לא יודע אם לספר את זה כי אני פוחד שישחבו שאני ממציא שהכל קורה לי בזמן כל כך קצר אבל הכל אמת איין בדייה אני נשבע זה לא הכאפות שקיבלתי זה לא מה שכואב לי.... זה כאב ההשפלה זה הכאב שבנשמה זה המראות של הזכרונות שעולים לפני השינה ותוך כדי הקימה בבוקר זה הסיוטים שחוזרים להיזכר בבנות שנהנו לצחוק .... בלעג שלהם אליי לו רק ידעו כמה הם הכאיבו כמה הם מכאיבים על זה הם חיים על זה הם ניזונים על להשפיל את האחר והחלש מהם דווקא היום יום הזכרון לרצח יצחק רבין הארוע שסימל מכל מה האלימות יכולה לעשות ולאן זה מוביל אותנו אני כבר אמרתי לעצמי : די לאלימות הבטחתי לעצמי שאשתדל תמיד לא להרים ידיים על מישהו אבל למה תמיד יש ביננו שהאלימות זה הלחם מחייה שלהם? אז אני עכשיו בבית כי כאב ההשפלה עשה אותי מאוד עצוב והרגשתי שההוסטל לא מקום טוב להירגע בו אתמול נסעתי באוטבוס והתמלאתי בעצב חזרתי להוסטל ארזתי ובתי הבייתה אני מסתגר בימים האלו בבית אני רוצה לישון כדי לשכוח את המציאות הזו....
