נשאבתי...

[anguly]

נשאבתי...

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

 

[דובה קטנה]

נשמע מרשים

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

נשמע מרשים
עכשיו רק נותר לוודא שהתוצאה תהיה מרשימה לא פחות

 

[אפרת12]

ווא-ווא-ווי-ווא....

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

ווא-ווא-ווי-ווא....
העיקר שכל הביציות נשלפו מחזיקה

ל-100% הפריות (ככה בא לי...)

 

[anguly]

ודארא הזכירה לי שגם היה נהג מעלית

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

ודארא הזכירה לי שגם היה נהג מעלית
שכחתי את האיש ההזוי הזה שהשתעל מלוא ריאותיו ודאג ללחוץ עבורינו על הקומה הנכונה או כמו שדארא אמרה - דאג שלא נגנוב את המעלית...

 

[העין ה 3]

לא הספקתי להגיב לשרשור הקודם

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

לא הספקתי להגיב לשרשור הקודם
שמחה שהכל עבר בשלום ועם יבול יפה. עכשיו נשאר רק לחכות ל-8 הפריות והריון אחד

 

[chompi XL]

מחזיקים לך ../images/Emo45.gif../images/Emo24.gif

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

מחזיקים לך

 

[אפרילה2804]

בהצלחה ../images/Emo45.gif

מחזיקים לך

בהצלחה

 

[דא2]

האחות נשענה? זה מה שעושים

בהצלחה

האחות נשענה? זה מה שעושים
כשאנונו ישנות? שיהיה המון בהצלחה לשמינייה. אמן אמן

 

[anguly]

זו הדרך היחידה שזה אפשרי אצלי

האחות נשענה? זה מה שעושים
כשאנונו ישנות? שיהיה המון בהצלחה לשמינייה. אמן אמן

זו הדרך היחידה שזה אפשרי אצלי
בגלל שהשחלה גבוהה - היא הוזזה במהלך הניתוח הקיסרי - ומאז זה ככה דפוק.

 

[אלמוג שלי]

טוב שזה נגמר

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

טוב שזה נגמר
איזה סיפור ואיזה בית חולים מזעזע... הייתי בטוחה שבכל המחלקות יש חדר ניתוח מיוחד של IVF מקווה שלר תצטרכי לעבור את הסיוט הזה שוב, שיהיו 8 הפריות והריון אחד עגול ומושלם מחזיקה לך אצבעות וגם מחבקת

 

[ענבל 2]

אני לא מאמינה,איזה סיפור ../images/Emo5.gif

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

אני לא מאמינה,איזה סיפור

בכל אופן, הכל כבר מאחורייך, מקווה שההחזרה תהיה נעימה יותר. והעיקר תוצאות טובות, מחזיקה אצבעות.

 

[חן123]

אכן חויה הזויה

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

אכן חויה הזויה
שיהיה בהצלחה

 

[דאראמסאלה]

אנג'י מה הלחץ?

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

אנג'י מה הלחץ?
אותי נהג המעלית משעשע כבר 15 שנה. (בשנים הראשונות ראיתי אותו בגובה העינים, ולאחרונה אני צופה בסנטרו) זה רק כדי שלא יעלו למעלית נוסעים שאינם חולים במיטות. העיקר שיצליח לך. כל היתר קטן עלינו.

 

[שמש במדבר]

../images/Emo24.gifאני לא מאמינה לסיפור הזה

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

אני לא מאמינה לסיפור הזה
העיקר שהכל עבר בשלום גם היבול נשמע טוב אני מניחה שהיית בהדסה עין כרם - אמנם בי"ח ענק אבל נחשב למצוין אני מטופלת בהר הצופים מחזיקה אצבעות להמשך חיובי

 

[שרה (סוזי)]

../images/Emo45.gif 2/3 תבנית ביצים!

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

2/3 תבנית ביצים!
איזה סיפור!!!!!!!! אז יש כמה יתרונות בשערי צדק

מקוה שהחווינ הזאת תוכיח שהח=יתה שווה. מחכה לעדכון על הריון!

 

[שרה (סוזי)]

אופס

2/3 תבנית ביצים!
איזה סיפור!!!!!!!! אז יש כמה יתרונות בשערי צדק

מקוה שהחווינ הזאת תוכיח שהח=יתה שווה. מחכה לעדכון על הריון!

אופס
וכוונת המשפט המשובש: שהחוויה הזאת תוכיח שהיתה שווה

 

[Lamedit]

המון בהצלחה../images/Emo50.gif

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

המון בהצלחה

סיפור ביזארי משהו. מזל שאצלנו לא צריך להסתובב בתלבושת הזו ברחבי בי"ח, רק בגלל זה הייתי עוברת לאחר.

 

[הוביטית]

מצדי ..

נשאבתי...
אז בית חולים גדול - זה לא תענוג גדול הדסה זה בית חולים ענק - 17 חדרי ניתוח - תעשיית חולים של ממש הגעתי לאשפוז יום - היו נחמדים ואדיבים - העלו אותי על תלבושת משגעת של כפל חלוקים - עד כאן הכל טוב ויפה מכאן זה ממש מוזר.... כ40 דקות אחרי שהגענו - הגיע "מתאם אבטחה" בחור צעיר עם מכשיר קשר והוא ליווה אותי, את האיש ונשאבת נוספת - "רגלית" למעליות המרכזיות של הבית חולים - והזמין לנו מעלית במכשיר הקשר - וירד איתנו ברגל - "כדי לוודא שאף אחת לא תחליק ותשבור את הראש" - בחיי שככה הוא אמר. אחרי שהגענו לחדר ניתוח - עמדנו והמתנו שתמצא האחות האחראית על חדרי הניתוח - כשמתאם האבטחה מחפש אותה בכל החדרים. לבסוף נמצאה האבידה.... הושיבו אותנו בחדר קבלה של הכנה לניתוח לילדים (ראייה לטווח ארוך?) ושם עברנו תשאול נוסף - בפעם השלישית - האם יש לי פלטה, דברי ערך או כל דבר מזיק אחר... ואז באה אחות מתאמת נוספת (יש הרבה מתאמים בבית חולים הזה - תעשייה כבר אמרתי?) - והובילה אותנו לחדר - שביעודו המקורי נועד לשיחות עם משפחות חולים לאחר ניתוח. ההסבר שלה להפרדה מיתר המנותחים - "אתן לא חולות באמת - אז אנחנו לא רוצים שתדבקו" וגם "לא כולם צריכים לדעת למה באתן". ישבנו שם שני זוגות וחיכינו. אחרי 20 דקות, נכנס רופא - אמר שהוא צריך את החדר לדבר עם משפחת חולה ושנצא.... אז יצאנו והמתנו 40 דקות בעמידה בחלוקי המחמד המופלאים שלנו - עד שמישהו חשב שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במסדרונות חדרי הניתוח - והחזיר אותנו חזרה לחדר הקבלה של הילדים. בשלב הזה - לקחו את המטופלת הראשונה - ונשארנו לבד - אני והאיש. והדקות נוקפות.... וכבר נהיה 9:30 - ואני קיבלתי פרגניל 22:30 - והתחלתי להלחץ... הדמעות עלו מעצמן מרוב לחץ ב- 9:45 - סוף סוף הוזמנתי לחדר ניתוח - עצבנית ומתוחה כמו קפיץ. אני שואלת האם יצא לי לדבר עם המנתח לפני הניתוח - האחות עונה "לא יודעת - מה את רוצה להגיד" - הסברתי את סוגיית השחלה הבעייתית שלי שקשה לשאוב אותה מאז הקיסרי - ואני מבקשת שאם לא מצליחים וגינלית שישאבו אבדומינלית (כמו מי שפיר). היא קצת נבהלה ואמרה טוב למה לא אמרת קודם - הסברתי שדווקא כן אמרתי. ואז הגיע ד"ר רוול - רופא ממש נחמד - הקשיב בשמחה - ואמר שטוב שאני אומרת לו מראש את עמדתי. וזהו נרדמתי - שטופת דמעות כמו תמיד - עם מכשירים מצייצים. התעוררתי - אף אחד לא ידע לומר לי כמה שאבו (למרות שבדיעבד בפירוש היה כתוב בתיק). ונאלצתי לחכות עוד שעה כדי לגלות שכל 8 הזקיקים הניבו ביציות... הן נשאבו בדרך הרגילה אחרי ש"האחות דחפה לי אגרוף לבטן ונשענה עם כל כובד משקלה" - כמו שאמר ד"ר רוול. זהו עכשיו נשאר לחכות ולראות כמה הפריות יהיו מחר.... <יצא ארוך - אבל קשה לתאר חוויה הזויה כזו בקצרה>

מצדי ..
שיהיו לך שמונה מאבטחים, נהג מעלית בכל קומה ועשר אחיות יקפצו לך על הבטן העיקר ... את כבר יודעת

האצבעות עוד מוחזקות .

 

[רויתאל]

שאלה בענין דומה

מצדי ..
שיהיו לך שמונה מאבטחים, נהג מעלית בכל קומה ועשר אחיות יקפצו לך על הבטן העיקר ... את כבר יודעת

האצבעות עוד מוחזקות .

שאלה בענין דומה
הי! רציתי לדעת לאיזה גודל הזקיקים צריכים להגיע לפני השאיבה? הייתי היום באולטראסאונד, והזקיקים שלי הם בגודל 15, 13, 12 ו-11 מ"מ. תודה על העזרה.

 

[ריקי בש]

בד"כ צריכים להגיע ל- 17-22 מ"מ

שאלה בענין דומה
הי! רציתי לדעת לאיזה גודל הזקיקים צריכים להגיע לפני השאיבה? הייתי היום באולטראסאונד, והזקיקים שלי הם בגודל 15, 13, 12 ו-11 מ"מ. תודה על העזרה.

בד"כ צריכים להגיע ל- 17-22 מ"מ
כשהדגש על הזקיקים בגודל 22 מ"מ, אז שואבים גם את הקטנים יותר של 16-17 מ"מ (לא לזלזל בהם- גם הם מסוגלים להביא לתוצאה המיוחלת). לדעתי יש לך עוד מספר ימים עד השאיבה- לא הרבה. בהצלחה ובשורות טובות בהמשך!!!