נקיפת חיים קלושה
היא חזתה בחיים כבמשחק שעשועים חסר כל מפרט.
הגדרה ותכלית אינם היו קיימים כהוא זה; ואת מיטב ימיה הייתה מבזבזת בגפה.
שיממון עכור מילא חייה, אך אורה ענוגה קרנה ממנה והלאה.
אין היא הייתה אלא לכלי; אחד מניין רבים, והלוא כולם היו למשהו.
'אנחנו כעין חיילים על לוח. ראה בנו לוח שח-מט מפואר, עשוי אבן שיש.' היא ליהגה פעם לאוזניים ערלות.
קשב ממועט נקף לזכותה; אך הייתה זו לאחת מן הפעמים בהן טרחו גלגלי המוח החורקניים לעשות פועלם בתנועה איטית.
כמעט וניתן היה לשמוע את תנודתם; את הציר השורקני המתגלגל אך בקושי על גבי מסילות חלודות-מפוחמות.
מעניין מתי נשרפו קורות מחשבתו, תהתה בינה לבין עצמה בעבר, כשלעג קל נעצר על שפתיה למשמע פטפוט מגוחך על לא כלום.
היא השירה הדרת שמלתה; משירה מבט עמום.
'כיצד נבחרים הכלים רמי המעמד? מיהו המלך, ומי הפרש?' חזרה על השאלה שהושמעה לאוזניה.
לשונה התוותה את המילים בדייקנות הססנית; מותירה זמן מחשבה למען הפיכתה באלו.
אצבעותיה טופפו חרש; כמות והיו נזעמות במה.
לבסוף, משכה היא בכפתייה, מצטחקת במעין סלחנות פשטנית. 'אין זה מובן מאליו? אל לנו לדעת, לא באמת; וודאי הדבר נבחר בשרירותיות קפריזית. ילודה מקרית; אופי מוטבע. האם מוג לב הוא או רע מזג? האם נכון יהיה לנסוק מעל כוחות רעהו למען טובתו שלו? וכיצד יידע לנפק לסובביו את התחושה הנוגעת, יציג לפניהם הוכרה ורצון טוב, ויצלח להוליכם אחריו כמו תחת עיוורון מהסה.'
בהדרה, היא עצמה הייתה לעורמה.
נפשה שלה קרסה עליה לא פעם, אך למראית עין ידעה היא לשוות ארוגנטיות-או אנרגטיות לפי צורך.
היא בחרה בקפידה מתי וכיצד תשבה לב, ותרחיק מטעם. הכל מצידה היה לעניין מחושב; אדם למען עצמו הוא. ואחרת, יהיה אבוד תחת יסודות מחוקים.
היה בה מן הצורך להתמסר; להיות כל-כולה נתונה. המחשבה על כוח הציתה אותה, אך המחשבה על האובדן העצמי היה בה כמשב רוח טמיר.
הרצון לשוב שנים אחורה דמה עבורה כמתיקה. כנועה להחלטות הוריה, נכונה למילוי פקודות בצייתנות חיוורת. בבוחנה ילדים, נהנתה מן חסד התום אשר נשקף בפעולותיהם; נמרצות בלתי-נחדלת, נכונות לעשות כל. משימות קטנות, אשר הטורח היה ממאיסן על פוקדם.
היא חזתה בחיים כבמשחק שעשועים חסר כל מפרט.
הגדרה ותכלית אינם היו קיימים כהוא זה; ואת מיטב ימיה הייתה מבזבזת בגפה.
שיממון עכור מילא חייה, אך אורה ענוגה קרנה ממנה והלאה.
אין היא הייתה אלא לכלי; אחד מניין רבים, והלוא כולם היו למשהו.
'אנחנו כעין חיילים על לוח. ראה בנו לוח שח-מט מפואר, עשוי אבן שיש.' היא ליהגה פעם לאוזניים ערלות.
קשב ממועט נקף לזכותה; אך הייתה זו לאחת מן הפעמים בהן טרחו גלגלי המוח החורקניים לעשות פועלם בתנועה איטית.
כמעט וניתן היה לשמוע את תנודתם; את הציר השורקני המתגלגל אך בקושי על גבי מסילות חלודות-מפוחמות.
מעניין מתי נשרפו קורות מחשבתו, תהתה בינה לבין עצמה בעבר, כשלעג קל נעצר על שפתיה למשמע פטפוט מגוחך על לא כלום.
היא השירה הדרת שמלתה; משירה מבט עמום.
'כיצד נבחרים הכלים רמי המעמד? מיהו המלך, ומי הפרש?' חזרה על השאלה שהושמעה לאוזניה.
לשונה התוותה את המילים בדייקנות הססנית; מותירה זמן מחשבה למען הפיכתה באלו.
אצבעותיה טופפו חרש; כמות והיו נזעמות במה.
לבסוף, משכה היא בכפתייה, מצטחקת במעין סלחנות פשטנית. 'אין זה מובן מאליו? אל לנו לדעת, לא באמת; וודאי הדבר נבחר בשרירותיות קפריזית. ילודה מקרית; אופי מוטבע. האם מוג לב הוא או רע מזג? האם נכון יהיה לנסוק מעל כוחות רעהו למען טובתו שלו? וכיצד יידע לנפק לסובביו את התחושה הנוגעת, יציג לפניהם הוכרה ורצון טוב, ויצלח להוליכם אחריו כמו תחת עיוורון מהסה.'
בהדרה, היא עצמה הייתה לעורמה.
נפשה שלה קרסה עליה לא פעם, אך למראית עין ידעה היא לשוות ארוגנטיות-או אנרגטיות לפי צורך.
היא בחרה בקפידה מתי וכיצד תשבה לב, ותרחיק מטעם. הכל מצידה היה לעניין מחושב; אדם למען עצמו הוא. ואחרת, יהיה אבוד תחת יסודות מחוקים.
היה בה מן הצורך להתמסר; להיות כל-כולה נתונה. המחשבה על כוח הציתה אותה, אך המחשבה על האובדן העצמי היה בה כמשב רוח טמיר.
הרצון לשוב שנים אחורה דמה עבורה כמתיקה. כנועה להחלטות הוריה, נכונה למילוי פקודות בצייתנות חיוורת. בבוחנה ילדים, נהנתה מן חסד התום אשר נשקף בפעולותיהם; נמרצות בלתי-נחדלת, נכונות לעשות כל. משימות קטנות, אשר הטורח היה ממאיסן על פוקדם.