נקיטה...
חברה שלי... לקחת אותי ביד לפני הסערה, למחוזות קסומים. אחר כך הגיעה הסערה, או שמא סערות. סוחפות, כואבות. כובשות. גם בהן הלכנו יד ביד, את ואני. בסבלנות, ברוך. הייתי אומר - אפילו - באהבה. פה ושם מעדנו, הסרנו הצידה מכשולים שנערמו עם הסופה, תמכנו זה בזו והלכנו הלאה. וכל פעם שחשבתי שהנה, שוך הסערה... התחוללה לה סערה חדשה. סוחפת יותר, משמעותית יותר. כזו שמרעידה את אמות הסיפים. שנוגעת בנימים העמוקים ביותר של הנשמה. וכבר כמה ימים, רגיעה. או שאולי... למדנו לתמרן בתוך הסערות... אף אחד לא יבין איזו כברת דרך ארוכה עברנו יחד. ואל מול תהליך פריחתך המשגע, לאור שלל הצבעים המטריפים אשר הלכו וקרנו ממך מידי יום, בהדרגה, אך בעקביות; מהסגול כהה הקודר ועד התכלת העז, הרך והמלטף; הלכתי אני ונחשפתי אל האמת שלי. אל השקר שלי. צבעי הסקסופון היו דהויים ונגינתו מזוייפת. ואת, חברה שלי, בידי אומן, ידעת ללטש את הציפוי, לכוון את צליליו, ללחוץ על השסתומים המדוייקים, ולהפיק הרמוניה מזהירה בין המלודיות הנוגות ביותר לבין תיבות האאופוריה והצהלה. כן... אולי נשמע מליצי מידי; אבל את יודעת ניקי: כל תו ותו שניגנת בי היה משמעותי וחשוב בפרטיטורה שיצרנו יחד. ושעוד ניצור. והיום... כשדיברת, לא הייתה זו סערה. הקשבתי, וראיתי אותך ניצבת שם גבוהה, כמגדלור. ואני, מסונוור לחלוטין, מחפש דרכי בעלטה הפרטית שלי, מגשש באפילה, ומביט פכוח-עין לעבר אותו מגדלור המוביל בדרך אל האמת. ומרגיש, ממש מרגיש, כיצד את שוב מושיטה את ידך לקראתי; כדי שנמשיך לפסוע יחד, צעד אחר צעד, אל האושר הנכסף. ...ומה הפלא, אם כך, שהצלחת לשמוע אותי חושב... ...ובסך הכל... מה חיפשתי? כולה סייבר... סקסופון.
חברה שלי... לקחת אותי ביד לפני הסערה, למחוזות קסומים. אחר כך הגיעה הסערה, או שמא סערות. סוחפות, כואבות. כובשות. גם בהן הלכנו יד ביד, את ואני. בסבלנות, ברוך. הייתי אומר - אפילו - באהבה. פה ושם מעדנו, הסרנו הצידה מכשולים שנערמו עם הסופה, תמכנו זה בזו והלכנו הלאה. וכל פעם שחשבתי שהנה, שוך הסערה... התחוללה לה סערה חדשה. סוחפת יותר, משמעותית יותר. כזו שמרעידה את אמות הסיפים. שנוגעת בנימים העמוקים ביותר של הנשמה. וכבר כמה ימים, רגיעה. או שאולי... למדנו לתמרן בתוך הסערות... אף אחד לא יבין איזו כברת דרך ארוכה עברנו יחד. ואל מול תהליך פריחתך המשגע, לאור שלל הצבעים המטריפים אשר הלכו וקרנו ממך מידי יום, בהדרגה, אך בעקביות; מהסגול כהה הקודר ועד התכלת העז, הרך והמלטף; הלכתי אני ונחשפתי אל האמת שלי. אל השקר שלי. צבעי הסקסופון היו דהויים ונגינתו מזוייפת. ואת, חברה שלי, בידי אומן, ידעת ללטש את הציפוי, לכוון את צליליו, ללחוץ על השסתומים המדוייקים, ולהפיק הרמוניה מזהירה בין המלודיות הנוגות ביותר לבין תיבות האאופוריה והצהלה. כן... אולי נשמע מליצי מידי; אבל את יודעת ניקי: כל תו ותו שניגנת בי היה משמעותי וחשוב בפרטיטורה שיצרנו יחד. ושעוד ניצור. והיום... כשדיברת, לא הייתה זו סערה. הקשבתי, וראיתי אותך ניצבת שם גבוהה, כמגדלור. ואני, מסונוור לחלוטין, מחפש דרכי בעלטה הפרטית שלי, מגשש באפילה, ומביט פכוח-עין לעבר אותו מגדלור המוביל בדרך אל האמת. ומרגיש, ממש מרגיש, כיצד את שוב מושיטה את ידך לקראתי; כדי שנמשיך לפסוע יחד, צעד אחר צעד, אל האושר הנכסף. ...ומה הפלא, אם כך, שהצלחת לשמוע אותי חושב... ...ובסך הכל... מה חיפשתי? כולה סייבר... סקסופון.