נקיטה, חברה שלי.
היום שמעתי אותך צוחקת. סוף סוף. מזמן כבר לא שמעתי אותך צוחקת. צוחקת באמת. עם הצחוק הזה, המתגלגל והחושני, שמאיר את יומי זה כבר... וכשבאמצע הצחוק דיברת עליו, על אבא שלך, אני נזכרתי בשלי. את יודעת נקיטה, מחר יהיה יום קצת עצוב. עברו כבר כמה שנים טובות מאז, ועדיין אנחנו הולכים אליו ביום ההולדת. עומדים שם כמה דקות בשקט, מניחים פרח, אבן, ונשארים להתגעגע קצת. ובזוית העין אני מתבונן בה, באמא, אישה יפה וכואבת. כל כך הרבה שנים, ועדיין כל כך אוהבת... הברווז לא הספיק להכיר אותו, ולעיתים, כשאני מתגעגע, אני מביט עליו וחושב כמה שהוא היה נהנה עם סבא כזה. הוא בטח היה לוקח אותו איתו לקושש זרדים ולאסוף עלי שלכת להדליק את האש. ומשחק איתו כדורגל. ולוקח אותו לים וללונה פארק. ומכין לו את ארוחות הבוקר העמוסות כל טוב הללו שהיה מכין לנו. עם חביתות, וגבינות, וריבות, ומיץ תפוזים וקפה... מה לא... ובשבילו, בשביל הברווז, אני בטוח שהיה מקפיד להשקיע כמה טבליות של שוקולד בכוס של חלב חם, כדי שהשוקו יהיה שוקו אמיתי, כמו שהיה עושה לנו... מעולם לא היינו חברים של ממש. רק אחרי שהוא כבר לא היה לי, הבנתי כמה פספסתי. ונדמה לי שהוא כאב את יהירותי ואת ניכורי עד יומו האחרון. שנותיו האחרונות היו קשות, בכל המובנים. ואני... אני הייתי עסוק בכל מיני דברים שנראים היום כל כך חסרי חשיבות. כל כך חסרי משמעות. כמו שבורחס אומר...``אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי....`` אילו יכולתי... אז... מחר יהיה יום קצת עצוב עבורי, ובוודאי יירד גשם. תראי איזה פלא... כבר עכשיו, כשאני כותב אלייך נקיטה, רואים ברקים, שומעים רעמים, והגשם מתפרץ בעוצמה ודופק בכוח בחלון. ואם זה יהיה ככה מחר, אני מניח שבתוך כל העצב, גם אחייך קצת. ממילא, אחרי כל כך הרבה זמן, דמעותיי כבר יבשו... ובקשר לצחוקך, זה ששמעתי היום... אנ`יודע מה אני אעשה... להבא אני אדבר רק עם ר`. אגיד הרבה הרבה מילים עם ר`. לכל מילה אוסיף ר`. את כזו מכשפה... שככה כל הזמן אשמע אותך צוחקת, ואני אתמוגג. אגב, חברה שלי. אני עמדתי בהתחייבותי. ואת...? מה`כפת לי. העיקר שאשמע אותך צוחקת. מכשפה... ואם רצית לדעת... אני כן. אוהב אותך. סקסופון
היום שמעתי אותך צוחקת. סוף סוף. מזמן כבר לא שמעתי אותך צוחקת. צוחקת באמת. עם הצחוק הזה, המתגלגל והחושני, שמאיר את יומי זה כבר... וכשבאמצע הצחוק דיברת עליו, על אבא שלך, אני נזכרתי בשלי. את יודעת נקיטה, מחר יהיה יום קצת עצוב. עברו כבר כמה שנים טובות מאז, ועדיין אנחנו הולכים אליו ביום ההולדת. עומדים שם כמה דקות בשקט, מניחים פרח, אבן, ונשארים להתגעגע קצת. ובזוית העין אני מתבונן בה, באמא, אישה יפה וכואבת. כל כך הרבה שנים, ועדיין כל כך אוהבת... הברווז לא הספיק להכיר אותו, ולעיתים, כשאני מתגעגע, אני מביט עליו וחושב כמה שהוא היה נהנה עם סבא כזה. הוא בטח היה לוקח אותו איתו לקושש זרדים ולאסוף עלי שלכת להדליק את האש. ומשחק איתו כדורגל. ולוקח אותו לים וללונה פארק. ומכין לו את ארוחות הבוקר העמוסות כל טוב הללו שהיה מכין לנו. עם חביתות, וגבינות, וריבות, ומיץ תפוזים וקפה... מה לא... ובשבילו, בשביל הברווז, אני בטוח שהיה מקפיד להשקיע כמה טבליות של שוקולד בכוס של חלב חם, כדי שהשוקו יהיה שוקו אמיתי, כמו שהיה עושה לנו... מעולם לא היינו חברים של ממש. רק אחרי שהוא כבר לא היה לי, הבנתי כמה פספסתי. ונדמה לי שהוא כאב את יהירותי ואת ניכורי עד יומו האחרון. שנותיו האחרונות היו קשות, בכל המובנים. ואני... אני הייתי עסוק בכל מיני דברים שנראים היום כל כך חסרי חשיבות. כל כך חסרי משמעות. כמו שבורחס אומר...``אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי....`` אילו יכולתי... אז... מחר יהיה יום קצת עצוב עבורי, ובוודאי יירד גשם. תראי איזה פלא... כבר עכשיו, כשאני כותב אלייך נקיטה, רואים ברקים, שומעים רעמים, והגשם מתפרץ בעוצמה ודופק בכוח בחלון. ואם זה יהיה ככה מחר, אני מניח שבתוך כל העצב, גם אחייך קצת. ממילא, אחרי כל כך הרבה זמן, דמעותיי כבר יבשו... ובקשר לצחוקך, זה ששמעתי היום... אנ`יודע מה אני אעשה... להבא אני אדבר רק עם ר`. אגיד הרבה הרבה מילים עם ר`. לכל מילה אוסיף ר`. את כזו מכשפה... שככה כל הזמן אשמע אותך צוחקת, ואני אתמוגג. אגב, חברה שלי. אני עמדתי בהתחייבותי. ואת...? מה`כפת לי. העיקר שאשמע אותך צוחקת. מכשפה... ואם רצית לדעת... אני כן. אוהב אותך. סקסופון