נקודת סיום\התחלה.

[IchKannNichtMehr]

נקודת סיום\התחלה.

עד כמה זה מבייש לחזורה לאותה נקודה שוב ושוב ושוב..? אני שבועיים כבר אוכלת את עצמי אם לשלוח לכאן הודעה, אם מותר לי בכלל.. אם מגיע לי. אבל קשה, כואב לי בפנים. בלי טיפול, מסולקת מכל מקום ומאף מקום. אין לי מקום אחר ללכת אליו.. תסלחו לי.

 

[No longer]

אני זוכרת את התחושה.

ויש לך מקום כאן תמיד ולנצח ולא משנה כמה זמן/משקל/X יעבור. ואני יודעת שזה מעט, כשמרגישים מסולקים מכל המסגרות האפשריות, מכל הסובבים אותך. וכשמרגישים כל כך לבד ולא שייכים. ועדיין, זה, יש. זה שלך. ויש לך אסמכתה שזה לתמיד, למתי שתרצי. ומותק, מספיק מבייש כדי לעשות שינוי?..

 

[IchKannNichtMehr]

מספיק מבייש

בשביל להתסתתר, יותר מאשר לעשות שינוי. ככה אני רואה את זה, צערי..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תמיד יש כאן מקום.

עצוב לשמוע על המצב שלך. אם תרצי לספר מה עבר עלייך בתקופה הזו, את מוזמנת. נשמע שאיכזבת בתקופה הזו הרבה אנשים ובעיקר את עצמך. יש גם דברים שעליהם את גאה?

 

[IchKannNichtMehr]

לא, אין..

אולי עצם העובדה שאני מחזיקה מעמד, אולי בזה אני גאה.. קצת. קראו כ"כ הרבה שעירערו את כל הקרקע שלי שכבר דיי, אין כוח יותר.. אם זה הסילוק מהבי"ח, או הריבים הבלתי פוסקים עם כל צוות אפשרי והמשפחה, הסילוק מהבית, ההתמודד עם הלבד הזה שאין לך לאין ללכת.. להיות על סף פיטורין, הוטרדתי מינית, התבטלה לי טיסה בגלל המצב הבריאותי שכ"כ חיכיתי לה, והכל פשוט מתפרק, אז נוצר החוסר חשק הזה לחיות בנוסף להתמודדות הזו עם ההתנהגות אכילה המזעזעת שלי, ואיתה עם הגוף המזעזע הזה. פשוט פגום. ואני לא חושבת שיש לי כוחות יותר.. לצערי, אני מדברת ברצינות, ולא כמו כל פעם אינפנטילית אחרי ריב עם אמא.. עצוב לי שאני שוקלת את הפעולה, אבל עצוב לי יותר להישאר וליסבול.. (ההודעה הזו מיותרת. במקום להיות כל היום על המחשב אני צריכה לקום ולהתחיל להזיז את התחת שלי ולבנות את החיים שלי כבר.. סלחו לי על זה שנפלתי כאן. לא התכונתי.)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

איפה את עכשיו?

עם מי? ומה את עושה לאורך היום? מה מקום הטיפול האחרון שהיית בו ומה היו ההמלצות שלהם?