נקודות אור
ערב שישי.החמה מבין האילנות נסתלקה. היא מקפלת את הכבסים הצחורים והריחניים לארון ומגלגלת עוד ג`ויינט. בדומיית החדר הקטן והמבהיק בניקיונו נשמע קול נשיפת העשן. דק ועדין מתמזג עם ריחות מרכך הכביסה. בחוץ הרחובות רייקים, רק קולות הצועדים לבית הכנסת. שאיפה אחריי שאיפה. לאט. לא ממהרים היום. היא משתרעת על המיטה וחושבת על השעה הקרובה. נסיעה לבית ההורים. אבא כבר בן 80 ואמא מרירה. ההורים הזקנים. ארוחה זו היא נקודת האור בשבוע החד גוני שלהם, אני חייבת לנסוע היא אומרת לעצמה, אני רוצה לנסוע. ונוסעת. הדרך המוכרת כל כך, רייקה. והנה החצר המוזנחת , חתולים ועשבים, רייחות הנענע מהגינה והבישול מהבית. הכסא הישן של אבא במרפסת חורק ברוח. הם שמחים. אבא שמח. ידיו רועדות, העניים לא מוצאות אותה, איפה את...מגששות, מחבק אותה, נשיקה על הלחי, מניח את ידיו על ראשה לברך, השפה כבר לא ברורה, בליל של ערבית ועברית, ריח של תרופות ותבלינים. כל שבוע היא פה ובשבילו כאילו חזרה ממעבר לים. מתרגש. אבא. אמא צועקת, איפה היית, כמה זמן, נו האוכל מתקרר. מרירה, מסתירה רגשות, קשה, והיא- כבר לא נפגעת ממנה. כבר הרבה זמן לא. מקבלת, מחייכת, מחבקת אותה בחום, מרגישה את הקושי שלה מתמוסס. אמה מתרככת מחייכת בחזרה, היא יכולה להשבע שהרגישה ליטוף חטוף ממנה. אמא. ויושבים. תמצית נקודת האור. ארוחת שבת. אביה מקדש בקול סדוק, ידיים רועדות, יין הקידוש המתוק נוזל ומטפטף על המפה הלבנה, רויית הכתמים. קידוש קצר ולקוני. ואוכלים. דממה. מילים נופלות כמו בטעות לחלל האויר, חסרות משמעות מותירות את הבמה לקולות הציקצוק, ונקישת הסכו``ם. אמא מפריחה עקיצות ואביה עדיין מחייך. מאושר. הילדה שלו בבית, טופח על כף ידה, מחייך. היא מביטה סביב בולעת הכל, בית אביה. מבטה עובר על הרצפה הדביקה, כתמים שנשכחו, הכסאות ישנים השולחן כמעט רעוע, מביטה בצלחתה שם נח ארוחת השבת, דג מהמקפיא, עלוב מראה, וטפל....כל כך טפל.... מביטה בכלים הישנים, זוכרת אותם עוד מארוחות השבת כשאבא עוד ראה ודיבר ברור, שאמא עוד הלכה בקלות, כשהאוכל היה טעים, כשלשיחות היה טעם. מביטה ובולעת. מביטה בהוריה הקמוטים, הוריה, ילדיה, תינוקיה, כל כך תלויים בה ובכרגעים האלו. היא יכולה לאחוז בעליבות למשש אותה,מרגישה אותה יושבת, כבר אורחת קבועה לשולחן, גדולה ומרפקנית,משתלטת , ממלאה הכל בטעמה הטפל-מר. והיא אוהבת אותם. אלו הם הוריה. זוהי התמונה. היא מריחה את הזיקנה, רואה אותה, טועמת את טעמה, יכולה לגעת. היא מחייכת לאבא, מלטפת את ידו, מחבקת את אמא, מה יש לך..אמא צועקת, וצוחקת וצועקת. תעזבי את הילדה שלי אבא ממלמל בערבית קולנית וצוחק. והיא צוחקת. מסתכלת לעליבות בעיניים עמוק,וצוחקת.... * תודה. תודה לחברה הכל כך יקרה שלי , שתרמה את התמונות מחיה וביקשה שאכתוב. תודה.
ערב שישי.החמה מבין האילנות נסתלקה. היא מקפלת את הכבסים הצחורים והריחניים לארון ומגלגלת עוד ג`ויינט. בדומיית החדר הקטן והמבהיק בניקיונו נשמע קול נשיפת העשן. דק ועדין מתמזג עם ריחות מרכך הכביסה. בחוץ הרחובות רייקים, רק קולות הצועדים לבית הכנסת. שאיפה אחריי שאיפה. לאט. לא ממהרים היום. היא משתרעת על המיטה וחושבת על השעה הקרובה. נסיעה לבית ההורים. אבא כבר בן 80 ואמא מרירה. ההורים הזקנים. ארוחה זו היא נקודת האור בשבוע החד גוני שלהם, אני חייבת לנסוע היא אומרת לעצמה, אני רוצה לנסוע. ונוסעת. הדרך המוכרת כל כך, רייקה. והנה החצר המוזנחת , חתולים ועשבים, רייחות הנענע מהגינה והבישול מהבית. הכסא הישן של אבא במרפסת חורק ברוח. הם שמחים. אבא שמח. ידיו רועדות, העניים לא מוצאות אותה, איפה את...מגששות, מחבק אותה, נשיקה על הלחי, מניח את ידיו על ראשה לברך, השפה כבר לא ברורה, בליל של ערבית ועברית, ריח של תרופות ותבלינים. כל שבוע היא פה ובשבילו כאילו חזרה ממעבר לים. מתרגש. אבא. אמא צועקת, איפה היית, כמה זמן, נו האוכל מתקרר. מרירה, מסתירה רגשות, קשה, והיא- כבר לא נפגעת ממנה. כבר הרבה זמן לא. מקבלת, מחייכת, מחבקת אותה בחום, מרגישה את הקושי שלה מתמוסס. אמה מתרככת מחייכת בחזרה, היא יכולה להשבע שהרגישה ליטוף חטוף ממנה. אמא. ויושבים. תמצית נקודת האור. ארוחת שבת. אביה מקדש בקול סדוק, ידיים רועדות, יין הקידוש המתוק נוזל ומטפטף על המפה הלבנה, רויית הכתמים. קידוש קצר ולקוני. ואוכלים. דממה. מילים נופלות כמו בטעות לחלל האויר, חסרות משמעות מותירות את הבמה לקולות הציקצוק, ונקישת הסכו``ם. אמא מפריחה עקיצות ואביה עדיין מחייך. מאושר. הילדה שלו בבית, טופח על כף ידה, מחייך. היא מביטה סביב בולעת הכל, בית אביה. מבטה עובר על הרצפה הדביקה, כתמים שנשכחו, הכסאות ישנים השולחן כמעט רעוע, מביטה בצלחתה שם נח ארוחת השבת, דג מהמקפיא, עלוב מראה, וטפל....כל כך טפל.... מביטה בכלים הישנים, זוכרת אותם עוד מארוחות השבת כשאבא עוד ראה ודיבר ברור, שאמא עוד הלכה בקלות, כשהאוכל היה טעים, כשלשיחות היה טעם. מביטה ובולעת. מביטה בהוריה הקמוטים, הוריה, ילדיה, תינוקיה, כל כך תלויים בה ובכרגעים האלו. היא יכולה לאחוז בעליבות למשש אותה,מרגישה אותה יושבת, כבר אורחת קבועה לשולחן, גדולה ומרפקנית,משתלטת , ממלאה הכל בטעמה הטפל-מר. והיא אוהבת אותם. אלו הם הוריה. זוהי התמונה. היא מריחה את הזיקנה, רואה אותה, טועמת את טעמה, יכולה לגעת. היא מחייכת לאבא, מלטפת את ידו, מחבקת את אמא, מה יש לך..אמא צועקת, וצוחקת וצועקת. תעזבי את הילדה שלי אבא ממלמל בערבית קולנית וצוחק. והיא צוחקת. מסתכלת לעליבות בעיניים עמוק,וצוחקת.... * תודה. תודה לחברה הכל כך יקרה שלי , שתרמה את התמונות מחיה וביקשה שאכתוב. תודה.