נפש תאומה

נפש תאומה

בעקבות מקרה הזוי ביותר שקרה לי, אני בעצמי אודני מנסה להבין כיצד אני אמורה לתפוס ולפרש את המקרה.
אתחיל ממה הנראה לי הכי רלוונטי: תאור אובייקטיבי לחלוטין: זה התחיל ממסרים שהייתי מקבלת מאדם זר שקרא את המסרים וההודעות שהייתי כותבת בפורומים בהם הייתי שופכת את הנפש שלי. התחלנו לדבר עם הזמן בטלפון. 90% מהזמן הוא היה משוחח ואני הייתי רק מקשיבה, הבנתי אותו לחלוטין. אני מצידי הייתי פסיבית ביחס אליו, לא היה לי אכפת לקבל את השיחות בראש פתוח. עם הזמן התבהר שלמדתי המון מאותו האדם, במיוחד סופ"ש אחד בו הגעתי לתובנות לגבי החיים שלי: כמו לדוגמא שאני צריכה ללמוד לקבל את עצמי, שיש לי יותר אפשרויות בחירה ממה שאני חושבת, שאני בנאדם עוצמתי וחזק ועוד... האם הייתי צריכה בוא יופיע לי בחיים כדי לשפוך אור על המקומות המודחקים האלו? ובכלל מצידו הוא טוען שזה ממש הזוי כל הסיפור הזה והדרך שבה הוא הכיר אותי ושזה עדיין מוזר לו להכיר אחת כזאת שתכיל את העולם הפנימי שלו. אני חושבת שאנחנו אנשים שחווים התפתחות רוחנית בצורה הכי דומה שיכולה להיות. אומרים שלכל דבר יש סיבה ויש הסבר מדוע זה קרה דווקא לאנשים ספציפיים בזמן מסויים זה. לדעתי הוא מודע למציאות הרבה יותר ממני, אפשר לומר שהתוכן הפנימי שלנו זהה פחות או יותר למרות שכלפי חוץ העולמות הפוכים. הוא יודע בדיוק מה אני מרגישה ויודע להגיד לי מאיפה זה נובע, זה מדהים כאילו זה המלאך הפנימי שמבין אותך... טוב אני קצת מגזימה, אני בעצמי די מבולבלת בקשר לתופעה הזאת, כי אף פעם לא הבנתי ולא בדיוק האמנתי שיכול להיות משיהו בעולם הזה שמשהווה את הכפילות של הנפש התאומה. עד כמה שהוא פתוח איתי, לי מאוד קשה להיות לגמרי פתוחה ואמיתית על ידו, כלומר אני לא מרגישה שיש לי את כל המרווח והחופש להציג את עצמי בפניו באותה מידה שהוא שופך את עצמו בפני (למרות שיש אנשים שאני כן יכולה להיות כנה ואמיתית איתם). דבר נוסף שמשותף לנו זה הזרם החשמלי החזק, הדף האנרגיה שלא מוצא מפלט. גם אני מרגישה את זה בצורה קריטית במיוחד. איזה משהי אמרה לו פעם שיש לו אי סדר ובלבול פנימי של אנגיות שלא מוצאות את מקומן..גם אני מרגישה האמת שאני לא מוצאת את עצמי וקיים בי מאגר בלתי נדלה של אנרגיה שלא מושקע בחכמה ובניצול אופטימאלי במשהו שיפתח או יקדם אותי. בקיצור, יש חוסר איזון ארגטי שמשתקף גם כלפי חוץ בעודף מרץ והילה חזקה שלא מנוצלת כראוי וגם בפנים אני לא למדתי עדיין להכיל את התוכן הקיים בתוכי.
לי עצמי זה לא נתפס - האם קיים דבר כזה נפש תאומה? ומה התפקיד של הנפש התאומה כשיוצא לך להכיר אחת כזאת? אנימרגישה שישנה כאן נק' מסויימת שאני עלולה לפספס אם אני לא אתפוס את הרכבת בזמן...
אנשים יקרים,
האם קרה לכם פעם או שמעתם על מקרה דומה פחות או יותר של לפגוש בנאדם שמהווה התשקפות מסויימת של הנשמה? ומה אמור להתרחש כשזה קורה? האם יכול להיות שישנם עוד אנשים כמונו (כלומר יותר משניים, שלושה ארבעה... שחווים את תהליך הצמיחה וההתפתחות יחד? או אולי משלימים זה את זה בצורה כלשהי?
 
וויי וויי, איזה שאלה...

צ'מעי, קשה לדעת איך לענות על השאלה הזאת. אני עצמי עד היום די בטוחה שלפני עשר שנים פגשתי את הנפש התאומה שלי, למרות שזה היה רק לשבועיים ומאז לא פגשתי אותה שוב, זה מאוד חי בתוכי. ההמלצה היחידה שיש לי אלייך, זה רק לא להתבלבל בין התחושה שיש לך כלפי האדם הזה לבין התפקיד שלו בחייך. יתכן שהנפש הזאת היא נפש שקשורה אלייך מגלגולים גלגולימה, והתפקיד שלה זה כל גלגול מחדש לשבור לך את הלב. ייתכן שהתפקיד שלו זה להתרחק ממך. ייתכן שהתפקיד שלך זה להתרחק ממנו. למה חשוב לי להגיד את כל זה? כי משתמע מבין השורות שלך - או שאולי זה רק אני שככה רואה את זה - שיש לך איזה הנחה לגבי רמת הקירבה שצריה להיגזר מזה שאתם נשמות תאומות. ייתכן שאתם בכלל אחים. אני די בטוחה שקורה לי פה ושם, שאני מזהה מישהו שהוא קרוב שלי. אני לא יודעת בדיוק איך ומה קרוב, אבל אני ישר מרגישה את זה. אני מאמינה בסיפור שלך מאוד. רק אל תסיקי מזה על איכות וכמות הקשר שאת צריכה לנהל איתו בחיים האלה, ושלא תרגישי שיש "פספוס קארמתי" אם הוא לא מתפתח כמו שאת רוצה... שוב, יכול להיות שזה לא באמת מסר שלך אלא ממני. בכל אופן, אנחנו כולנו כאן ללוות אותך ונשמח לשמוע איך זה מתפתח ומה את למדה על עצמך מהקשר...
 
אני מניחה שיש כאן איזושהי נק'

יפה אמרת שאני מחפשת את רמת הקירבה בינינו, כיוון שלי אישית אין שום משיכה אליו בתור משהו זוגי (אני מניחה שזה גם לא מחייב שיהיה), אני באמת מבולבלת ומנסה להבין כיצד אני אמורה להתייחס לזה. בקשר לפספוס הקארמתי, אני בטוחה שיש לבנאדם תפקיד מסויים בחיים שלי, ושהוא לא הופיע בהם סתם כך.. כנראה תהליך התפתחותי דומה או משהו בסגנון. בכל אופן, אשמח לשמוע על המקרה שארע לך לפני 10 שנים וכיצד הגבת לכל העניין..
 
אז לפני עשר שנים...

נכנס לחיי בחור שקוראים לו אמיר. זו היתה אהבה ממבט ראשון ומבחינתי נשארה כזאת, כל הסימנים מורים שגם מבחינתו - אבל לא הייתי מתערבת על זה. העניין הוא, שזה היה קשר רומנטי ולא סתם רומנטי, התלוותה לזה תחושה חזקה מאוד של "נכונות", יש לי הרגשה שאת מבינה על איזו הרגשה אני מדברת. בכל מיקרה, הבנה אחת גדולה שיש לי היא שה"נכונות" הזאת עדיין קיימת בי, ושקצת מזל שאנחנו לא בקשר, כי בהרבה מובנים אני עדיין מאוהבת בו, למרות שמבחינה רומנטית החיים שלי מאוד מלאים. אבל מה לעשות, זה היה חיבור שאין שני לו. ואני מזכירה לך, עברו מאז עשר שנים, ככה חשבתי אז וככה אני חושבת היום. אני חושבת שלשנינו היתה הרגשה שמזכירה את המילים שאת אומרת. מעין הרגשה שהיא אולי אפילו קארמתית, למרות שאז העגה הזאת היתה ממש לא חלק מהחיים שלי. החיים והזמן הרחיקו בינינו (או שלא?), ואנחנו לא בקשר עכשיו. הוא טס לאוסטרליה ובלי כוונה ריסק אותי לחתיכות (באמת בלי שום כוונה). אני עשיתי לו אותו דבר בתורי (לא עם יבשת אחרת אבל עם גבר אחר, כשהוא היה בחו"ל), ולא השכלנו להעריך מספיק אחד את השניה בשביל להתעקש על הביחד שלנו. עברו הרבה שנים עד שהצלחתי להציץ באפשרות שאמיר היה בחיים שלי יותר מבן זוג ושאפילו שאני לא איתו הרווח שלי מהקשר הזה היה עצום. לא הייתי מי שאני ואולי אפילו לא הייתי מטפלת אם לא היה נשבר לי הלב ככה ולא הייתי מנהלת רומן עם הטירוף כשהוא נסע. השיעורים האלה ושכמותם הפכו אותי, אני מאמינה, למישהי שיכולה להסתכל למי שמבקש את עזרתי בעיניים ולדעת שגם אני כבר קיבלתי את החלק שלי של צער בחיים האלה. תודה על השאלה, היה לי ממש נעים להיזכר בזה
 
למעלה