נפרדתי ממנו....../images/Emo7.gif
כן, שוב אני. כנראה שאני לא כל כך סגורה על עצמי. (זוכרים?! החייל?!) הכל התחיל ביום שבת בבוקר, גיליתי שהוא בבית ובכלל לא התקשר להגיד לי כלום. התקשרתי אליו והוא אמר שחזר מאוחר ולא הספיק להתקשר אלי, כי הלך ישר לישון. בסדר, אפשר להבין. קבענו שאני אבוא אליו בשמונה בערב, עד 11 וכך הוא יוכל ללכת לישון, לראות אותי וגם יהיה לו זמן להתארגן. בשבע וחצי התכוננתי לצאת מהבית, הוא מתקשר ואומר לי, אני לא יכול, אני אצל חברים, תבואי ב9. אמרתי לאבא, נוסעים בתשע. אחרי 5 דק' הוא מתקשר, אני לא יכול בכלל כי אני נמצא אצל חברים, אני אחזור הביתה רק ב10 ואז אני צריך לנסוע לדודה שלי. נמאס לי, התעצבנתי. לא רק שהוא לא מתאמץ בכלל שאני אבוא, זה נראה כאילו לא אכפת לו אם אני אבוא או לא. אם זאת הייתה הפעם הראשונה, הייתי סולחת, עוברת לסדר היום, אבל זאת לא! כל פעם שהוא יוצא קורה אותו הדבר ואני מתאמצת כל פעם מחדר להתגמש ולבוא אליו. התעצבנתי עליו בטלפון והוא ניתק לי בפנים ומאז לא ענה לטלפון, שלחתי לו הודעת טקסט שהקשר הזה נגמר! נגמר! אתה לא יודע להעריך מה שיש לך, אז לא צריך! שלום! כמובן שזה לא היה כזה בקלות, הבכי היה ארוך, השיחות עם כל הידידים והידידות היו ארוכות, אבל אני חושבת שעשיתי את הדבר הנכון... בבקשה! תגידו לי שעשיתי את הדבר הנכון, אני מרגישה כל כך שבורה וריקה... עדיין אוהבת תמיד, אני.
