סיפור "פרידה"
"אני כבר אדבר איתך." הוא אמר את המשפט הקבוע שלו לסתום לו את הפה כדי שיעזוב אותו כבר. (או ככה לפחות הוא מרגיש.) "אז... ביי." הוא שוב גימגם וסיים את השיחה. מיד הרכין את הראש והתעצבן על עצמו. `איך אני לא מפסיק? נמאס כבר מכל זה, אין לי כוח אליו, ולמה הוא מתייחס אלי ככה ומגיע לי יותר מזה ו...` אוהד הדליק את הסטריאו ושם שוב את הדיסק הזה שאומר לו מה לעשות... ככה הוא מאמין. הוא חזר לעצמו בראש על השיחה הקצרה הזאת והרגיש אותו דבר כמו כל פעם, כל שיחה. כבר הייתה לו חלוקה לפרקים של שיחות איתו. בהתחלה הוא חושב, `אולי כדאי להתקשר אליו?` זה בדרך כלל בא אחרי איזה משהו שגורם לו להרגיש טוב, (סרט או איזה שיר ברדיו למשל.) אז הוא מיד חושב על יובל, (כי ככה זה תמיד והוא לא מפסיק לחשוב עליו.) ואומר לעצמו שיש לו מה להגיד ליובל עכשיו ובעצם יכולה להתקיים שיחה. (`למה לא? אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, ותמיד דיברנו בכיף ולא היו בעיות-עד השנה האחרונה`-הוא מזכיר לעצמו ומיד שוכח.) הוא יושב, חושב על מה יוכל לדבר עם יובל, הטלפון מונח כבר לידו. (הוא בחיים לא תיכנן את השיחות שלו איתו,ותמיד התגאה בספונטניות המדהימה של היחסים שלהם. פשוט מתקשרים ומדברים מתי שרוצים. אף פעם לא היו "שתיקות מעיקות." הכל כמובן עד השנה האחרונה...) ועכשיו כבר יש לו כמה נושאים לשיחה, (והוא עדיין כועס על עצמו ולא תופס איך הגיע למצב האומלל הזה של תיכנון שיחות איתו.) אז הוא לוקח נשימה עמוקה, מתכנן את הפתיחה ואת הנושא הראשון, נכנס למצב רוח הכי טוב שהוא רק יכול, ומתקשר. כאן מתפצל העניין לשני פרקים. אם הוא מעיר את יובל משינה, (מה שקורה לעיתים קרובות מדי,) הוא מזהה את זה מיד לפי נימת הקול החורקת שלו, והוא פשוט מסיים את השיחה "אני מצטער מאד, פשוט תחזור לישון עכשיו, אני כבר אדבר איתך..." והוא מיד מסתכל על השעון וסופר את השעות מתי יוכל כבר להתקשר שוב. כי הוא אוהב אותו כל כך, ורק רוצה לדבר איתו כמו פעם. רק לדבר. אם הוא עונה ולא ישן, יש לו כמעט תמיד את נימת הקול העצבנית/קצרת זמן/אין לי כוח לדבר איתך שהוא מכיר כל כך טוב מהשנה האחרונה. אבל אוהד לא מוותר ומחליט להמשיך ולנסות להעביר אליו את מצב רוחו המרומם, מעצם העובדה שהוא נאות לקבל את השיחה ולהקדיש לו את שניות החסד היקרות האלה של דיאלוג... רק לדבר. ואוהד כל כך אוהב אותו. אבל יובל ממשיך בשלו ולא מגיב לדבר שאוהד אומר. והוא לא נשבר ומבקש את תגובתו. אומר את שמו ורק בודק אם הוא עדיין איתו. `אולי הנושאים לשיחה שלי לא מספיק מעניינים אות? חושב אוהד. (למרות שאלה בדיוק אותם נושאים מהתקופה שהם דיברו בכיף.) אז הוא מנסה לשנות נושא ושוב נתקל בחוסר התייחסות שמעליב את הנפש הפגועה שלו גם ככה. לפעמים הוא זוכה לתשובה או משהו כזה, אבל זה כל כך שטחי, והוא מרגיש שהוא רק רוצה לצאת ידי חובה כדי שלא יתחיל לבכות לו בטלפון שישים לב לקיומו (`שאולי מטריד אותו`, הוא חושב.) כי יובל יודעת שאוהד אוהב אותו. הוא אמר לו את זה בדיוק בסוף השנה האיומה הזאת שהם בקושי דיברו. (הוא ניסה אבל הוא נעלם לו בין האצבעות...) ואז הוא מרגיש שזה לא מתקדם לשום מקום ומחליט לסיים את השיחה הזאת עם כמה שפחות נזק. אז הוא שוב אומר לו שהוא לא רוצה להפריע לו באמצע הנסיעה/עבודה/צפיה בטלוויזיה, מקווה שהוא יגיד "זה בסדר, אתה לא מפריע לי," אבל הוא עדיין לא קיבל תשובה כזאת. ואז יובל מסיים את השיחה "אני כבר אדבר איתך." ואוהד שוב מגמגם שלום. ויודע שהוא לא ייתקשר אליו. הוא לא מתקשר אליו בכלל. לפני שבועיים הוא קיבל ממנו במפתיע הודעה, ושמר אותה בזיכרון של הפלאפון שלו, רק בגלל שזה הוא-יובל. (הרי זה נחשב לאירוע כשהוא מתקשר, אחת לכמה חודשיים.) ולמרות שההודעה הזאת לא שינתה כלום, הוא הרגיש שהנה הוא חוזר ומתקשר אליו יותר מפעם בחודשיים, והנה הכל יהיה בסדר והם יחזרו לקשר, והנה... לא. והוא רק רוצה לדבר איתו. ואוהד יודע שהאהבה היא רק מצידו. אבל זה לא אכפת לו. כי הם הסכימו ביחד שחוזרים לדבר ויובל אפילו אמר שהוא רוצה לחזור לקשר שהיה לפני השנה האחרונה. ומיד אחרי השיחה הזאת יובל אפילו חיבק אותו ואןהד הרגיש כאילו נגע בשמיים... `כי אני אוהב אותו, והוא יודע את זה עכשיו כשאמרתי לו בשיחה שנגמרה הרגע. הוא טעה, אני טעיתי, אבל לא עזבתי אותו בכל השנה הזאת כי אני אוהב אותו, והנה הכל יחזור להיות כמו קודם! ובכלל לא אכפת לי שהוא לא אוהב אותי, כי אני רוצה רק לדבר. כמו פעם...` כמו פעם. ועכשיו נגמרה עוד שיחה עלובה. כבר עברו כמה חודשים מאז אותה שיחה של חידוש הקשר, השיחה שהוא אמר לו שהוא אוהב אותו. ואז אוהד נזכר שהוא לא פגש אותו מאז השיחה ההיא. ורק אלוהים יודע כמה הזדמנויות היו לו, ותמיד זה יובל שלא יכל. ואוהד אף פעם לא אמר לו לא. והוא כל כך רוצה לפגוש אותו, `אולי עוד שיחה תציל את המצב, עוד מפגש פנים אל פנים...` וכל החברים שלו כבר מזמן אמרו לו לוותר ולעזוב אותו (כי מגיע לו משהו יותר טוב, ושיפסיק להאחז כבר בעבר. הם אומרים לו שזה מת, והוא רוצה שוב להחיות.) אבל עכשיו זה עובר כל גבול. די! עד מתי אפשר לספוג? ונמאס לו מכל זה והוא כבר לא יכול יותר וצריך כבר מזמן להפרד וזה מת ו... כואב לו. אלוהים, כמה שכואב לו. אבל הוא קיבל ממנו כבר כל כך הרבה מכות ללב, שהוא פשוט לקח לעצמו את השליטה על ההיגיון שלו. אבל היום זה אחרת. היום הוא יפסיק עם זה. זהו! הוא החליט שלא מתקשרים יותר, והסיפור ביניהם נגמר. והוא אוהב אותו. אלוהים, כל כך כואב לו. הסיפור נכתב בשלשון זכר ונקבה ע"י אורן פילוסוף אני רק שיניתי פה ושם
זאוס וכל הנפרדים למיניהם היו חזקים שולח לכם אור ואהבה
