לא ממש.זה מפצה רק לשבוע שבועיים
אחר כך הריקנות חוזרת..והשאלות... והצפייה...האמיני לי, אני אלוף הבריחות .מתמכר כפייתי לעבודה, כל החיים חשבתי שזה מה שעושה אותי מאושר .כל עסק חדש שפתחתי, ההיפותולמוס שלי כמעט התפטר מרוב עבודה, התמכרתי לאדרנלין ולהתרגשות וזה עזר לי לברוח מהכל גם מעצמי.אבל אחרי שהעסק התייצב, לאט לאט התחלתי להרגיש שוב את הריקנות גואה בי ואז מה עשיתי? פתחתי עוד עסק! אחרי כמה כאלה הבנתי שכנראה חוץ ממנהל הבנק שלי אף אחד אחר לא ממש מרוצה מהמצב הזה בעיקר לא הבחורות שיצאתי איתן.בדרך נהרסו לי מערכות יחסים עם בחורות מדהימות, אבל לא חשבתי על זה בכלל, הייתי עיוור, ברחתי, חשבתי שזה עושה אותי מאושר וזה מחפה על חיי האהבה שלי שבהם הדברים יותר מסובכים. בעסקים יש כללים, אם אתה עובד לפיהם רוב הסיכויים שתצליח. באהבה הדברים הרבה פחות ברורים או אולי זה פשוט אני שלא ממש מכיר את עצמי כי הייתי במרדף או בעצם במנוסה מעצמי. עכשיו אני מנסה שוב להכיר מחדש את הבחור הזה שמביט בי מהמראה ותמיד חשב שהוא יודע הכל ומצא את עצמו בגיל 30 עם הכל ובעצם בלי כלום. בקיצור שמח בשבילך שמצאת עבודה שאת יכולה להתפתח ולגדול אבל לצערי זה אף פעם לא יכול לפצות על התחום הזוגי שהוא המנוע האמיתי ,הסיבה לקום בבוקר והכוח להתמודד עם שיגרת היום יום האימתנית שלופתת אותנו כמו אנקונדה ענקי שגורר אותנו למעמקי הים ושם אנחנו סובלים משכרון מעמקים שמבלבל לנו את המחשבות ואנחנו רק מנסים להוציא את הראש ולנשום כמה טיפות חמצן ובמאבק היום יומי הזה שוכחים מי אנחנו,איך הגענו לכאן ומה רצינו בעצם לפני שהנחש הזה נכנס לנו לחיים.