נפלאות דרכי הלב...
קטן אני. באמת. בקושי קילו, אולי קילו וחצי. ואני פועם במרץ בליבו של האיש הזה שכותב כאן מידי פעם. אז בגלל שרוב הזמן הוא כותב בשמי, החלטתי להעמיד דברים על דיוקם, אחת ולתמיד... לפני חודשיים בערך, הוא הוציא אותי, האיש הזה, להרפתקאה גדולה, מדהימה... לא ממש ידענו איך זה ייגמר אבל נהנינו מכל רגע, גם אני וגם האיש. הפרפרים התעופפו בחלל הבטן מתחתי, ואני חייב לספר שהיו רגעי התעלות מופלאים ואפילו השכן מלמטה (נו, בערך חצי מטר מתחתי, לא צריך להסביר לכם יותר מזה...) אפילו הוא השתתף בחגיגה, בדרכו שלו...(ותבינו, זה די נדיר שגם אני וגם השכן משתתפים באותה חגיגה). לבה שלה היה יפהפה ומיוחד ואנו נקשרנו בינינו בעבותות עזים ומרגשים משלנו, חיינו בעולם משלנו... היתה תקופה שבה באמת היו לי חיים סוערים. לפעמים עמדתי לעלות על גדותי, לפעמים הייתי חייב לנדנד לאיש שייקח אותי לקרדיולוג לפני שאני קורס לו מול העיניים. וגם ריצות הערב, שהורגלתי בהם, פתאום נפסקו - הוא היה יוצא איתי בערב אבל במקום לרוץ בעליות ובירידות, היה מדבר איתה בסלולרי. עצלן כזה האיש, לא פלא שהיא עזבה אותו... אבל לפני כמה ימים הסתיים המסע המופלא הזה...לא, לא בטריקת דלת, לא בשנאה, גם לא בכעס. הסתיים בהסכמה, בידיעה, בצער גדול, אבל הסתיים. וכרגיל מי סובל? אני... נסדקתי קשות, יציבותי התערערה קשות ואפילו אני שמורגל בשברים ובסדקים, התנדנדתי, כמעט איבדתי את שיווי המשקל... אבל... אבל אני יש לי כללים משלי. איש או לא איש, אני מתאחה לי לאיטי, אוסף את השברים ומחפש לי דרכים חדשות, מסעות חדשים...לבבות מסעירים אחרים... ועכשיו אני כמעט מוכן, מציץ סביבי, בודק שהאיש מוכן גם הוא, שהראש במקום, שהשכן מלמטה צבר את הרעב המוכר המניע אותנו וקדימה - אני יוצא לי לדרך חדשה, סדוק ומצולק אבל במצב טוב, באמת... ליבו של הסופר נ.ב. ולך, הבטחתי לא לכתוב מכתב פרידה, נדמה לי שקיימתי...
קטן אני. באמת. בקושי קילו, אולי קילו וחצי. ואני פועם במרץ בליבו של האיש הזה שכותב כאן מידי פעם. אז בגלל שרוב הזמן הוא כותב בשמי, החלטתי להעמיד דברים על דיוקם, אחת ולתמיד... לפני חודשיים בערך, הוא הוציא אותי, האיש הזה, להרפתקאה גדולה, מדהימה... לא ממש ידענו איך זה ייגמר אבל נהנינו מכל רגע, גם אני וגם האיש. הפרפרים התעופפו בחלל הבטן מתחתי, ואני חייב לספר שהיו רגעי התעלות מופלאים ואפילו השכן מלמטה (נו, בערך חצי מטר מתחתי, לא צריך להסביר לכם יותר מזה...) אפילו הוא השתתף בחגיגה, בדרכו שלו...(ותבינו, זה די נדיר שגם אני וגם השכן משתתפים באותה חגיגה). לבה שלה היה יפהפה ומיוחד ואנו נקשרנו בינינו בעבותות עזים ומרגשים משלנו, חיינו בעולם משלנו... היתה תקופה שבה באמת היו לי חיים סוערים. לפעמים עמדתי לעלות על גדותי, לפעמים הייתי חייב לנדנד לאיש שייקח אותי לקרדיולוג לפני שאני קורס לו מול העיניים. וגם ריצות הערב, שהורגלתי בהם, פתאום נפסקו - הוא היה יוצא איתי בערב אבל במקום לרוץ בעליות ובירידות, היה מדבר איתה בסלולרי. עצלן כזה האיש, לא פלא שהיא עזבה אותו... אבל לפני כמה ימים הסתיים המסע המופלא הזה...לא, לא בטריקת דלת, לא בשנאה, גם לא בכעס. הסתיים בהסכמה, בידיעה, בצער גדול, אבל הסתיים. וכרגיל מי סובל? אני... נסדקתי קשות, יציבותי התערערה קשות ואפילו אני שמורגל בשברים ובסדקים, התנדנדתי, כמעט איבדתי את שיווי המשקל... אבל... אבל אני יש לי כללים משלי. איש או לא איש, אני מתאחה לי לאיטי, אוסף את השברים ומחפש לי דרכים חדשות, מסעות חדשים...לבבות מסעירים אחרים... ועכשיו אני כמעט מוכן, מציץ סביבי, בודק שהאיש מוכן גם הוא, שהראש במקום, שהשכן מלמטה צבר את הרעב המוכר המניע אותנו וקדימה - אני יוצא לי לדרך חדשה, סדוק ומצולק אבל במצב טוב, באמת... ליבו של הסופר נ.ב. ולך, הבטחתי לא לכתוב מכתב פרידה, נדמה לי שקיימתי...
