היי יערה
דבר ראשון והכי חשבו, אני כ"כ מצטערת על האובדן שלך, אין דבר נוראי יותר מזה!
אני גם נורא מצטערת על פניני החוכמה שאת נאלצת לשמוע ולהתמודד איתם...
עברתי לידה שקטה בשבוע 35, הייתי ממש בסוף וכולם ספרו איתי את הימים לקראת הלידה, הייתי עם בטן גדולה וכולם ידעו שאוטוטו אנחנו עם ילד בידיים.
החזרה לעבודה היא מאוד קשה! אם יש מישהו שאת יכולה לבקש ממנו לדבר עם כולם, זה הכי טוב, שיהיו הסברים והכנות להגעתך.
אל תצפי שיתייחסו אליך כאילו כלום לא קרה, אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה, גם אם לא ידברו, העיניים והמבטים והפנים שלהם ידברו בשמם.
אל תתביישי לבכות מולם, אל תתביישי להראות חולשה וקושי, זה הכי מובן בעולם!
לי לא היה משפט מוכן מראש, אחרי שזה קרה שלחתי לכולם הודעה וביקשתי שלא יצרו איתי קשר כי אני זקוקה לזמן שלי עם בעלי ועם עצמי להתמודדת וכשאהיה מוכנה אדבר איתם. גם בעלי היה זה שיצר קשר עם כל מיני אנשים לספר ולהודיע להם ובהתחלה הוא היה איתי ואם היו אומרים משהו הוא היה מלחץ אותי מהסיטואציה כי אני לא יכולתי לדבר מרוב חנק.
בפעם הראשונה שנאלצתי להתמודד ולספר זה יצא כ"כ עקום והבן אדם שהיה מולי פשוט לא ידע מה לעשות מרוב מבוכה. הוא שאל אותי אם ילדתי ועניתי שכן בתקווה שרק יגיד מזל טוב אני אגיד תודה ואברח לבכות לבד, אבל אז הוא שאל "ומה יצא?", מרוב שלא ידעתי מה להגיד אמרתי "יצא מת"... וגם היום הרבה פעמים כששואלים אותי מה שלומי - שאלה שלא הייתי מסוגלת לשמוע בחופשת לידה וגם היום מאוד מציקה לי - אני עונה "חרא" או "לא משהו" בימים שמאוד קשה לי... אם שאלתם תתמודדו גם אם זה נועד רק לצורכי נימוס... אני איבדתי ילד ועכשיו הנימוס לא מעניין אותי... תביני שיש כאלו ששואלים אותי "נו, אז מה עם עוד אחד? את לא רוצה לנסות? זה מה שיגרום לך להפסיק לבכות ולהתגבר על זה שמת..." - משפטים כאלה שמעתי כ"כ הרבה פעמים... כאילו אנחנו לא מנסים שוב, כאילו אנחנו לא רוצים, כאילו אנחנו לא חושבים שאולי זה יכול לעזור במקצת - כי להשכיח את הבן הבכור שלנו זה לא! אבל אולי קצת ייתן תקווה ואור ואמונה ואופטימיות שממש חסרה לנו...
אני גם לא יכולתי לסבול, והאמת שעדיין לא מסוגלת לסבול את זה שאומרים לי שאני חזקה, אני ממש לא חזקה! אלוהים בגד בי ולקח לי את הילד, לא התמודדתי עם שום דבר, לא הייתה לי אפשרות בחירה, לא היו אופציות שיכולתי לקחת או לבקש ומהן להחליט זה פשוט קרה... לא הייתה לי שליטה על זה ואם הייתה תאמינו לי שלא הייתי בוחרת באופציה הזו...
לגבי בעלך, לפעמים האסימון נופל להם הרבה יותר לאט... גם בעלי היה הכי בסדר בעולם, הוא כל הזמן היה הכי בסדר בעולם, הוא לא הבין אותי, לא הבין למה כ"כ קשה לי, למה אני לא מפסיקה לבכות, למה אני כ"כ סובלת... שלושה וחצי חודשים אחרי ואחרי שקרא את הספר "להיפרד לפני שמכירים" פתאום נפל לו האסימון, פתאום הוא צנח, הגבר שלי, הגיבור שלי, פתאום הוא בוכה, פתאום קשה לו, פתאום הוא צריך תמיכה וגב ועזרה...
בדיוק אתמול דיברנו על זה והוא אמר שהוא חייב חופשה בחו"ל, הוא חייב להתנתק, הוא אמר שבהתחלה כשהוא היה איתי בבית הוא לא הבין את מה שקרה ולא עיכל, ואז הוא חזק לעבודה ועכשיו כשסוף סוך הוא הפנים את גודל האסון, הוא מרגיש שלא נותנים לו לגיטימציה לסבל שלו... הוא מרגיש חנוק ושהוא חייב להתנתק...
אני מאחלת לך שהבנות המדהימות שלך יעזרו לך לקום על הרגליים, שתמצאי את הכוח להתעלם מהסביבה שבטוח עוד תזרוק לך משפטים שיכניסו אותך לשוק טוטאלי - אישית מרוב שוק על כל המשפטים שאמרו לי וגרמו לי לבכות פיתחתי מנגנון שיכחה מדהים בנוגע למה שאומרים לי (לצערי זה גם בא על חשבון דברים חשובים שאומרים לי ואני פשוט הרבה פחות מקשיבה כדי לסנן ואז מוצאת את עצמי לא בעניינים) והכי חשוב ומעל הכל אני מאחלת לך שבפעם הבאה תצאי בידיים מלאות!
