נעמי
את יום הולדתה השמונה-עשרה, חגגה נעמי בחופזה, יום לפני חתונתה חגגה – כך הבטיחה לאביה, שלא תינשא בטרם ימלאו לה שמונה עשרה חורפים... כך חשב אביה – שאולי, עם הזמן, תשכח האפיזודה הזו ותחלוף מעל ביתו הבכורה – וזו, תשוב לעצמה כפי שזכר אותה מאז ומעולם... אולם הכמיהה לצאת מאותו הבית של שנות השישים, מאותה סביבה שנותרה כמו שזכרה אותה עוד מימי היווסדה – רק ליבו את כמיהתה לעזוב ולפרוח מהקן, בידיעה ש"בעלה" יפרנס אותה, ויאפשר לה להתקדם בחייה..... עוד הספיקה לקחת כמה וכמה קורסים בטרם נכנסה להריון עם ביתה בכורתה – שיום אחר יום מאז נולדה, הייתה מביטה בפניה של הקטנה ומשננת בינה לבינה – אל תלכי בדרכיי ילדה – אל תטעי את טעויותיי קטנה.... שנה אחר כך נולד בנה – אושר רב הציף את בעלה, שחיכה כל כך לבן הנכסף – זה אשר יוריש לו את שם המשפחה, את מורשתו, את "תורתו", זה שבעצם לידתו – ניפח את האגו שבו – זה שלימים, לימד אותו "תורה" – מה היא.... עשור עבר, שנים קשות היו לזוג – עבודה, בית – בית, עבודה: לא מעט חילוקי דעות – נעמי התקדמה – למדה – עבדה – השתלמה, ובעלה, נותר מאחור – ערב ערב, בטרם עלתה לישון במיטתה שבנפרד מחדרו, צפתה בו מסדר לו את מגש הליִל שלו ארק – מלוא הבקבוק – כוס, ערימת גת, חפיסת הסיגריות ומצת מזדמן... דקות אחר כך שמעה את המשקה נמזג בכוס מזיגה ארוכה ארוכה, את הבקבוק שוב מונח על המגש, את הלגימה, את אנחת הרווחה שהייתה בוקעת מגרונו הקודח זו שפעם אחר פעם העירה בה את הספק אם אכן הייתה אנחת רווחה או אנחת אדי תבערת המשקה מצת שהצית נזרק לכיוון השולחן ברישול – ושאיפת עשן ארוכה – לילה – אחר לילה – אחר לילה..... בשקט, עלתה ליצועה – וכמו שלימדה את ילדיה הקטנים, כי אין משיחין אחרי אמירת " שמע ישראל" כך גם גזרה על עצמה... באחד הלילות, עת היה מבושם ומתגעגע, בא לבקרה בחדרה – אחרי שנים שלא ידע אותה, ביתה הקטנה – נולדה לאחר תשעה חודשים – והייתה ילדת המחלוקת... עוד עשור חלף, הגדולה כבר אחרי צבא – לומדת, הבן, בשלבים אחרונים של הצבא – והמתבגרת – מחוללת שמות במערכת הפירוד הביתית – נעמי ומי שהיה פעם בעלה, מיסדו את הקרע ביניהם לעיתים נדירות החליפו מילים של מעבר לצורך חשבונות נפרדים כבר מזמן היו להם, נעמי ידעה שהזמן פועל לרעתה, ידעה שזו פצצת זמן מתקתקת שתהא מוכרחה ואף חייבת- לקום, ולפסוע לחיים חדשים של מעבר לדלת... כחודש לאחר סיום הצבא, יצא בנה של נעמי לטיול טיול פורקן של המשתחררים מהצבא – עלו על האופנועים עשרה חברים וירדו אל הכנרת... שבוע קשה במיוחד עבר עליה, החליטה סוף סוף לצאת לדרך פנתה לעו"ד המשפחה, פנתה לנעמ"ת ובררה את כל זכויותיה ורק ביקשה לעצמה קורת גג – לא ביקשה גירושין, לא ביקשה כספים – רק קורת גג להניח בה את תלאות חייה וממנה להתאושש ולהתחיל מחדש..... עם עצמה. חמישה ימים עברו מאז החל התהליך, יום חמישי בשבוע – סוף השבוע – היום שבדרך כלל הוא היום בו תכננה תכניות לשבת, נסיעה למשפחתה –אחיה, אך דוקא ביום הזה – הראשון באפריל, משהו בה לא היה רגוע – ארבע לפנות בוקר כבר התגלגלה במיטתה, לא יכלה יותר לרבוץ שם – וכמו נזרקה ממיטתה, החלה מנקה ומבשלת לקראת השבת תמיד ניקתה ובישלה כמו לא היה דבר – כמו לא גרו שני אנשים זרים תחת קורת גג אחת כך כיבסה, בישלה, ניקתה, רכשה גם עבורו – מוקדם בבוקר כבר ישובה הייתה בצל קפה הבוקר במשרדה, קמה ושבה למקומה ולא ידעה דקה אחת של רוגע – שוב בדקה בתיק, אולי בטעות שכחה להשיב מי ממסמכיה החדשים לתיק – פן יתגלה סודה ותכניתה בפרשיה לכתלים אחרים, התיק כבר סודר עשרות פעמים, המגירות – התיקיות הממוחשבות ולא מצאה מרגוע... אחת עשרה בבוקר התחילו הטלפונים של האחד באפריל – דבר לא הצחיק – דבר לא שעשע, כמו ידעה שמשהו לא טוב קורה, השעות הזדחלו ונקפו – ולא מצאה בה סיבה לאי שקט ובה במידה, לא מצאה דקת מרגוע לנפשה ואז, אז הגיע הטלפון של משטרת ישראל – תאלצי להגיע לזהות את הגופה..... לא נכון – שאגה, זה לא קורה לי – הבן שלי................................................................. דקות ארוכות עד ששבה להכרתה, מלמלה מבין שפתיה את שמו כמו ביקשה לגעת בילד, בנער, בגברבר הצעיר הקסום הזה שהותיר את חייו מרוחים על כביש, מבוזבזים עוד בטרם החלו – חודשים לאחר מכן, עוד הייתה נוסעת לרותי הפסיכולוגית מהשרות הפסיכולוגי העירוני – היא, ביתה הצעירה המחולקת, לא יכלה לבלוע, לא להקיא, לא להפנים את רוע הגזירה... ורק מרירות הויכוח האחרון עם ההוא שקרוי בעלה מי מהם ישלם את מחיר המצבה, מאיזה סוג השיש ולשם מה בחרה בסוג שיש יקר שכזה – מצאה עצמה מבינה שימיה בבית המשותף קצרים – עוד נתמעטו המילים המוחלפות ביניהם – ביתה המחולקת כבר התגייסה לצבא, נותרו שניים בבית אחד – אחת ואחד מיותמים ובודדים מאי-פעם, צעדיה ביציאה מן הבית התקדמו עוד ועוד זימון למשפט – עוד פגישות עו"ד אף אחד מהם אינו מבין את האישה הזו שלא רוצה לדבר זולת קורת גג – לא רוצה כסף, לא רכוש, לא חלוקה – רק את חלקת האלוהים הקטנה שלה עם עצמה... ללא התחשבנויות, ללא קטנוניות, רק בשלוה ובדרכי שלום ונועם – ביקשה שוב ושוב את נפשה לשחרר להתגורר במקום אחר – רחוק ואחר... ולא יכול היה לאפשר לה – להותירו וכלימתו בכתליו הריקים במגש לא הייתה כוס שוב – ערמת הגת התערמה לגובה הבקבוק – וככל שהמגש הסתובב שוב ושוב, הייתה משתבללת בחדרה, בתוך עצמה. התגלגלו בזו אחר זו כל התמונות שהביאו אותה שנה עברה, ועוד שנה – הבכורה נישאה – ונכדה שנולדה, מילאו חייה של נעמי – ובדיוק ביום השנתיים למותו של בנה, צלצל הטלפון, מעברו השני של הקו דיבר העו"ד שלה, כן אמר לה, זהו זה – השופט פסק לטובתך – קיבלת קורת גג – ועוד ביקש למסור לך אישית, כי טרם פגש אישה נאצלת ענווה וייחודית כמוך – להחליט כי זה הזמן ללכת – ההשפלות המילוליות, הביטול, ההתנכרות, כמו בולמוס תקף את כל שנות נישואיה, והמגש..... המגש שהלך ושב ערב אחרי ערב אחרי ערב..... שלושה טלפונים, משאית חיכתה ליד ביתה בצהרי היום- ארזה בחופזה את כל חפציה מחדרה – ולא עצרה להרף בדרכה החוצה – אלא בחדרו הישן – מעלה האבק של בנה שכבר לא היה, אספה את דמעותיה שאיימו לחנוק גרונה ויצאה לדרכה בחייה החדשים..... טש
את יום הולדתה השמונה-עשרה, חגגה נעמי בחופזה, יום לפני חתונתה חגגה – כך הבטיחה לאביה, שלא תינשא בטרם ימלאו לה שמונה עשרה חורפים... כך חשב אביה – שאולי, עם הזמן, תשכח האפיזודה הזו ותחלוף מעל ביתו הבכורה – וזו, תשוב לעצמה כפי שזכר אותה מאז ומעולם... אולם הכמיהה לצאת מאותו הבית של שנות השישים, מאותה סביבה שנותרה כמו שזכרה אותה עוד מימי היווסדה – רק ליבו את כמיהתה לעזוב ולפרוח מהקן, בידיעה ש"בעלה" יפרנס אותה, ויאפשר לה להתקדם בחייה..... עוד הספיקה לקחת כמה וכמה קורסים בטרם נכנסה להריון עם ביתה בכורתה – שיום אחר יום מאז נולדה, הייתה מביטה בפניה של הקטנה ומשננת בינה לבינה – אל תלכי בדרכיי ילדה – אל תטעי את טעויותיי קטנה.... שנה אחר כך נולד בנה – אושר רב הציף את בעלה, שחיכה כל כך לבן הנכסף – זה אשר יוריש לו את שם המשפחה, את מורשתו, את "תורתו", זה שבעצם לידתו – ניפח את האגו שבו – זה שלימים, לימד אותו "תורה" – מה היא.... עשור עבר, שנים קשות היו לזוג – עבודה, בית – בית, עבודה: לא מעט חילוקי דעות – נעמי התקדמה – למדה – עבדה – השתלמה, ובעלה, נותר מאחור – ערב ערב, בטרם עלתה לישון במיטתה שבנפרד מחדרו, צפתה בו מסדר לו את מגש הליִל שלו ארק – מלוא הבקבוק – כוס, ערימת גת, חפיסת הסיגריות ומצת מזדמן... דקות אחר כך שמעה את המשקה נמזג בכוס מזיגה ארוכה ארוכה, את הבקבוק שוב מונח על המגש, את הלגימה, את אנחת הרווחה שהייתה בוקעת מגרונו הקודח זו שפעם אחר פעם העירה בה את הספק אם אכן הייתה אנחת רווחה או אנחת אדי תבערת המשקה מצת שהצית נזרק לכיוון השולחן ברישול – ושאיפת עשן ארוכה – לילה – אחר לילה – אחר לילה..... בשקט, עלתה ליצועה – וכמו שלימדה את ילדיה הקטנים, כי אין משיחין אחרי אמירת " שמע ישראל" כך גם גזרה על עצמה... באחד הלילות, עת היה מבושם ומתגעגע, בא לבקרה בחדרה – אחרי שנים שלא ידע אותה, ביתה הקטנה – נולדה לאחר תשעה חודשים – והייתה ילדת המחלוקת... עוד עשור חלף, הגדולה כבר אחרי צבא – לומדת, הבן, בשלבים אחרונים של הצבא – והמתבגרת – מחוללת שמות במערכת הפירוד הביתית – נעמי ומי שהיה פעם בעלה, מיסדו את הקרע ביניהם לעיתים נדירות החליפו מילים של מעבר לצורך חשבונות נפרדים כבר מזמן היו להם, נעמי ידעה שהזמן פועל לרעתה, ידעה שזו פצצת זמן מתקתקת שתהא מוכרחה ואף חייבת- לקום, ולפסוע לחיים חדשים של מעבר לדלת... כחודש לאחר סיום הצבא, יצא בנה של נעמי לטיול טיול פורקן של המשתחררים מהצבא – עלו על האופנועים עשרה חברים וירדו אל הכנרת... שבוע קשה במיוחד עבר עליה, החליטה סוף סוף לצאת לדרך פנתה לעו"ד המשפחה, פנתה לנעמ"ת ובררה את כל זכויותיה ורק ביקשה לעצמה קורת גג – לא ביקשה גירושין, לא ביקשה כספים – רק קורת גג להניח בה את תלאות חייה וממנה להתאושש ולהתחיל מחדש..... עם עצמה. חמישה ימים עברו מאז החל התהליך, יום חמישי בשבוע – סוף השבוע – היום שבדרך כלל הוא היום בו תכננה תכניות לשבת, נסיעה למשפחתה –אחיה, אך דוקא ביום הזה – הראשון באפריל, משהו בה לא היה רגוע – ארבע לפנות בוקר כבר התגלגלה במיטתה, לא יכלה יותר לרבוץ שם – וכמו נזרקה ממיטתה, החלה מנקה ומבשלת לקראת השבת תמיד ניקתה ובישלה כמו לא היה דבר – כמו לא גרו שני אנשים זרים תחת קורת גג אחת כך כיבסה, בישלה, ניקתה, רכשה גם עבורו – מוקדם בבוקר כבר ישובה הייתה בצל קפה הבוקר במשרדה, קמה ושבה למקומה ולא ידעה דקה אחת של רוגע – שוב בדקה בתיק, אולי בטעות שכחה להשיב מי ממסמכיה החדשים לתיק – פן יתגלה סודה ותכניתה בפרשיה לכתלים אחרים, התיק כבר סודר עשרות פעמים, המגירות – התיקיות הממוחשבות ולא מצאה מרגוע... אחת עשרה בבוקר התחילו הטלפונים של האחד באפריל – דבר לא הצחיק – דבר לא שעשע, כמו ידעה שמשהו לא טוב קורה, השעות הזדחלו ונקפו – ולא מצאה בה סיבה לאי שקט ובה במידה, לא מצאה דקת מרגוע לנפשה ואז, אז הגיע הטלפון של משטרת ישראל – תאלצי להגיע לזהות את הגופה..... לא נכון – שאגה, זה לא קורה לי – הבן שלי................................................................. דקות ארוכות עד ששבה להכרתה, מלמלה מבין שפתיה את שמו כמו ביקשה לגעת בילד, בנער, בגברבר הצעיר הקסום הזה שהותיר את חייו מרוחים על כביש, מבוזבזים עוד בטרם החלו – חודשים לאחר מכן, עוד הייתה נוסעת לרותי הפסיכולוגית מהשרות הפסיכולוגי העירוני – היא, ביתה הצעירה המחולקת, לא יכלה לבלוע, לא להקיא, לא להפנים את רוע הגזירה... ורק מרירות הויכוח האחרון עם ההוא שקרוי בעלה מי מהם ישלם את מחיר המצבה, מאיזה סוג השיש ולשם מה בחרה בסוג שיש יקר שכזה – מצאה עצמה מבינה שימיה בבית המשותף קצרים – עוד נתמעטו המילים המוחלפות ביניהם – ביתה המחולקת כבר התגייסה לצבא, נותרו שניים בבית אחד – אחת ואחד מיותמים ובודדים מאי-פעם, צעדיה ביציאה מן הבית התקדמו עוד ועוד זימון למשפט – עוד פגישות עו"ד אף אחד מהם אינו מבין את האישה הזו שלא רוצה לדבר זולת קורת גג – לא רוצה כסף, לא רכוש, לא חלוקה – רק את חלקת האלוהים הקטנה שלה עם עצמה... ללא התחשבנויות, ללא קטנוניות, רק בשלוה ובדרכי שלום ונועם – ביקשה שוב ושוב את נפשה לשחרר להתגורר במקום אחר – רחוק ואחר... ולא יכול היה לאפשר לה – להותירו וכלימתו בכתליו הריקים במגש לא הייתה כוס שוב – ערמת הגת התערמה לגובה הבקבוק – וככל שהמגש הסתובב שוב ושוב, הייתה משתבללת בחדרה, בתוך עצמה. התגלגלו בזו אחר זו כל התמונות שהביאו אותה שנה עברה, ועוד שנה – הבכורה נישאה – ונכדה שנולדה, מילאו חייה של נעמי – ובדיוק ביום השנתיים למותו של בנה, צלצל הטלפון, מעברו השני של הקו דיבר העו"ד שלה, כן אמר לה, זהו זה – השופט פסק לטובתך – קיבלת קורת גג – ועוד ביקש למסור לך אישית, כי טרם פגש אישה נאצלת ענווה וייחודית כמוך – להחליט כי זה הזמן ללכת – ההשפלות המילוליות, הביטול, ההתנכרות, כמו בולמוס תקף את כל שנות נישואיה, והמגש..... המגש שהלך ושב ערב אחרי ערב אחרי ערב..... שלושה טלפונים, משאית חיכתה ליד ביתה בצהרי היום- ארזה בחופזה את כל חפציה מחדרה – ולא עצרה להרף בדרכה החוצה – אלא בחדרו הישן – מעלה האבק של בנה שכבר לא היה, אספה את דמעותיה שאיימו לחנוק גרונה ויצאה לדרכה בחייה החדשים..... טש
