נעלמתי
נעלמתי לעצמי, כבר לא מכירה אותי, שנים שאני עושה למען אחרים, שנים שאני חייבת למלא תפקידים, שנים שאני שורדת כי אני צריכה, לא כי אני רוצה. אבדתי את היכולת להנות מהיופי, מנופים, מבני אדם, נשארו רק הקליפה הריקה שבכוח ההרגל "מתידדת", יש לה חוש הומור, יש לה עדיין את אותם סימנים מטושטשים של ילדה מלאת שמחת חיים שבנתה מגדלים באויר וניפצה במו ידיה מגדל אחרי מגדל. הקליפה הזו ריקה... בפנים אין כלום... הזכרונות שנאגרו מראים שהיה פעם אחרת. המדריך הרוחני שליווה אותי שנים רבות - מאס בי. לא הקשבתי לו, לא ראיתי את הסימנים, לא הלכתי בדרך שהיתה כל כך טובה לי,כל כך יפה, תמיד בחרתי במקומות האחרים, הלא רגילים, תמיד ידעתי שהוא איתי ואני חזקה בזכותו ובזכותי. קבלתי "מתנות" כמו כל בני האדם, ידעתי לעשות בהן שימוש מצוין, העברתי אותן למי שנזקק להן, אז היו ימים מלאים, אז היה בי אותו ניצוץ של שמחה, אז עדיין לא הייתי קליפה ריקה. הייתי עיוורת. מול עיני הסומות היו המשימות שעלי לבצע ודחקתי את עצמי לצד, מחכה, הייתי בטוחה שאחיה לנצח, תמיד יהיה לי זמן לי... אבל כבר לא יודעת איך ולא יודעת מה ורק השארית שלי צועדת קדימה, עיוורת, ללא יעוד, ללא מטרה, ללא ידע. איך להתמלא מחדש? יודעת את התשובות אך כבר משותקת מעייפות, הימים טסים ואני איתם כמו עלה ברוח. פעם הייתי אחרת. הרשיתי לעצמי לכתוב כאן כי אינני יכולה להטיל מטען כה כבד על ילדי וממילא התרחקתי מאהוביי, הם זוכרים אותי אחרת ורוצה שאותו זכרון ישאר בתוכם ולא הקליפה שאני....
נעלמתי לעצמי, כבר לא מכירה אותי, שנים שאני עושה למען אחרים, שנים שאני חייבת למלא תפקידים, שנים שאני שורדת כי אני צריכה, לא כי אני רוצה. אבדתי את היכולת להנות מהיופי, מנופים, מבני אדם, נשארו רק הקליפה הריקה שבכוח ההרגל "מתידדת", יש לה חוש הומור, יש לה עדיין את אותם סימנים מטושטשים של ילדה מלאת שמחת חיים שבנתה מגדלים באויר וניפצה במו ידיה מגדל אחרי מגדל. הקליפה הזו ריקה... בפנים אין כלום... הזכרונות שנאגרו מראים שהיה פעם אחרת. המדריך הרוחני שליווה אותי שנים רבות - מאס בי. לא הקשבתי לו, לא ראיתי את הסימנים, לא הלכתי בדרך שהיתה כל כך טובה לי,כל כך יפה, תמיד בחרתי במקומות האחרים, הלא רגילים, תמיד ידעתי שהוא איתי ואני חזקה בזכותו ובזכותי. קבלתי "מתנות" כמו כל בני האדם, ידעתי לעשות בהן שימוש מצוין, העברתי אותן למי שנזקק להן, אז היו ימים מלאים, אז היה בי אותו ניצוץ של שמחה, אז עדיין לא הייתי קליפה ריקה. הייתי עיוורת. מול עיני הסומות היו המשימות שעלי לבצע ודחקתי את עצמי לצד, מחכה, הייתי בטוחה שאחיה לנצח, תמיד יהיה לי זמן לי... אבל כבר לא יודעת איך ולא יודעת מה ורק השארית שלי צועדת קדימה, עיוורת, ללא יעוד, ללא מטרה, ללא ידע. איך להתמלא מחדש? יודעת את התשובות אך כבר משותקת מעייפות, הימים טסים ואני איתם כמו עלה ברוח. פעם הייתי אחרת. הרשיתי לעצמי לכתוב כאן כי אינני יכולה להטיל מטען כה כבד על ילדי וממילא התרחקתי מאהוביי, הם זוכרים אותי אחרת ורוצה שאותו זכרון ישאר בתוכם ולא הקליפה שאני....
