עונה לך, בתקווה שבזה נסיים את הדיון
יש פה שני דיונים שונים לגמרי, וחבל לי כי נראה לי שאת קצת מתאמצת "לא להבין" על מה אני מדברת.
אנימדברת על הרעיון העקרוני שנבא מההערה שלך לגבי "מזל שאני לא נשואה" בהקשר של בגידות.
בגידה היא כואבת בכל קונסטלציה של זוגיות, כל עוד היא מוגדרת כזוגיות בלעדית, זו היתה הנקודה שלי מלכתחילה, ולכן לא משנה אם את נשואה או לא, במידה ובן זוגך יבגוד בך, הפגיעה בך תהיה זהה זו של אשה שבעלה החוקי בגד בה.
אני שמחה שאת בוטחת בבן זוגך, ואגב, גם בן זוגי בוטח בי

מה שנכון, כי אני לעולם לא אעשה שום דבר כדי לפגוע בו, ובעצם אני מה שאני עושה מיועד לא לפגוע בו ובילדים, ובעיקר בעצמי, אבל זה דיון אחר, שאין לי שום בעיה לקחת בו חלק, לא בשרשור הנוכחי אבל.
אני מאמינה שהזוגיות שיש לך היא הצורה הכי נכונה, הכי בריאה והכי מתאימה לי, ולצערי לא השכלתי לפתח זוגיות כזו עם בן זוגי, כי הייתי צעירה מדי להבין, מה שבטוח זה שאם יום אחד נפרד ותהיה לי זוגיות חדשה, בדיוק כך היא תראה.
אבל ברור לך שזה די בלתי אפשרי (לא לגמרי אבל במציאות הישראלית זה כמעט בלתי אפשרי) להוציא לפועל כזו זוגיות כשיש ילדים משותפים, נכון? זה כל כך לא כלכלי להחזיק שני בתים, מה שהופך את זה לבעייתי במיוחד.
אני הייתי שמחה לנהל שני משקי בית נפרדים עם בן זוג, ואני בטוחה שזה היה תורם לזוגיות הרבה יותר טובה ולתשוקה מתמשכת לשנים רבות, בטח שיותר ממה שקורה כשגרים אחד בתחת של השניה (ללא כוונות מיניות כמובן).
מעבר לכך, גם הזוגיות שלי אינה נורמטיבית, אני לא נשואה, לא בהגדרה המקובלת בארץ, אנחנו זוג עם ילדים שחי ביחד, אבל לא נשוי, נסיבות חיינו שונות מהמקובל, ואני מנועה מלפרט מצנעת הפרט, אבל אני ממש, אבל ממש לא חיה בקופסא, הכי רחוק מאחת כזו שאפשר, הבעיה בדיון שלנו היתה שאת ניסית להכנס לקופסא בכוח, רק כדי להוציא אותי ממנה, כשלמעשה אני דיברתי בכלל על משהו אחר.
מהות הבגידה זהה בין אם נשואים או לא, ובין אם חיים ביחד או לא.