הודעתך נגעה...
אני מבקר "קל", תהיה אשר תהיה המשמעות של מילה זו. הצצתי לרגע בפורום וראיתי את הודעתך - והיא ממש נגעה בי. מאוד מרגשת וכנה.
אני יכול לומר לך שאני מגיע מכיוון אולי קצת שונה, אבל די דומה. אני חילוני. נולדתי כחילוני, ב-2007 חזרתי בתשובה ואחרי שנה וחצי בערך זה קצת דעך לאיטו עד שאחרי שנתיים של "דתיות" חזרתי להיותי חילוני/מסורתי.
אני מרגיש בתוך עצמי שמכל "צד" אינני מקבל את מה שאני רוצה, משום שלכל דרך או שביל יש מהמורות כאלה ואחרות. לכאורה אני יכול לעמוד מולך ולהיות דתי נחרץ ולספר לך על הקריסה הטוטאלית של מושג הזוגיות בעולם החילוני, לשנן לאוזנייך הוכחות מדעיות חד משמעיות לקיום אלוהי, אבל אז אני שואל את עצמי מי הבור שחושב שאלוהים יהודי או נוצרי או מוסלמי. ואז אני גם מביט לכיוון מוסדות הדת ורואה איך נשים נאנקות תחת עול בורות מוסד הרבנות, ואיך אישה הופכת שם להיות חפץ. אני גם רואה תמונה בעיתון של אמא חרדית עומדת רחוק מהקבר הטרי של בנה בזמן ההלווייה בשם ההפרדה, ואני שואל את עצמי מי האדם שמסוגל לעמוד לפני האמא לייד הקבר??
אבל אז שוב עולה ההפך, ואני נזכר בחברה שלי לשעבר חוזרת לדירתנו המשותפת ב-2 בלילה ממועדון עם חברות שלה (דבר שהיא הודתה לא אחת שהיתה מתחרפנת אם הייתי עושה לה...), ואני נזכר גם בחברים לא חברים שלי שמעיזים למכור קשר נישואים קדוש בשביל כמה רגעים זולים, ואני נזכר בדברים של המטפלת של אמא שלי שאומרת לי שאף בחורה חילונית לא תסכים לכך שאמא שלי גרה אצלי כי אני לא מוכן שהיא תהיה בבית אבות - כי לא זורקים אמא!
אני מרגיש שאני טס לכל הכיוונים ולא מוצא מנוח, אבל אני נזכר גם במשפט מקוהלת שאומר די בבהירות: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר מדיי... אל תרשע הרבה ואל תהי סכל... טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך". ואני מפרש זאת כך:
אף בחורה לא תשנה את רצוני לטפל באמא שלי כראוי - יהיה אשר יהיה המחיר.
אף פעם לא אהיה לג'וק ולא אבגוד בזוגתי לעתיד.
ביום שישי בערב זה נעים לראות נרות, ולברך קצת על האוכל, אבל זה גם נעים לראות "הבית הלבן" בטלויזיה עד שהעיניים יבשות מעייפות ב-1 בלילה.
טוב להיות שומר כשרות בצורה זו או אחרת, כי האוכל היהודי (מזרחי...) הוא הכי טוב שיש, ושרימפסים זה פשוט לא טעים. אבל אם חבר טוב מאוד שלי ערבי מזמין אותי לחתונה שלו אני יגיע, ויחבק אותו, ויישב ויאכל איתו בשר, משום שאני לא רוצה לפגוע בו.
וכו' וכו'
ביקור בפאב נחמד, לשמוע מוסיקה אירית משוגעת - זה נחמד, אבל יותר נחמד עם הבן-זוג הקבוע בחיי שיתוף ואחווה.
ריקודים זה גם יכול להיות סבבה, אבל יותר עם החבר, כשאת יודעת שהוא כאן ליידך. תומך. אוהב. אמין.
ים זה בסדר גמור להיות עם המשפחה והילדים, אבל לא חייב כשהכול בחוץ לראווה. תני לי קצת מקום לדימיון וגעגוע, וזו ממש לא שאלה של צניעות הלכתית שהוכתבה לנשים ע"י גברים.
מכנסיים? למה לא? אבל חצאית מינימאלית שלא נותנת לך לשבת נורמאלי וחופשי באוטובוס או בעבודה שלא יראו כלום - למה??
נסיעה בשבת? מצד אחד זה סבבה לצאת בשישי בערב לצימר בצפון ולהנות ביחד, מהצד השני הפקקים חזרה... שהבורא יעזור לי... אז מה? פעם ככה ופעם ככה. יש שבתות שלא בא לי לראות אף אחד ולהעמיק בקצת קוהלת, ולהיות הכי קרוב שאפשר לדתי, ויש שבתות שבא לי כאמור ליסוע לצפון בשישי בצהריים, לרכב על סוסים, לשבת שעות בג'קוזי ביחד, ואז בערב ליסוע למסעדה נחמדה וכו' וכו'.
לגבי "אילו הייתי שם היה לי יותר טוב?!", האופק, ה"שם" שעליו את שואלת, יהיה תמיד חמקמק ובילתי מושג בצורה זו או אחרת. לכן לדעתי לעולם אף "שם" לא יהיה יעד מספק, כי תמיד האופק יהיה רחוק. וזה הופך להיות משהו מאוד מזכך ונעים - כי אולי טוב להתרכז במה שכאן? לא בהכרח באלוהות ומצוות, אלא גם בצימר, בסדרת טלויזיה אהובה, ובארוחה טובה וזהו.
המשך יבוא...
