נסיעה באוטובוס..
יכולה להיות עולם ומלואו. אספר לכם על הנסיעה בחצי שעה שבאוטובוס, וכמה סיטואציות מצחיקות/נחמדות/מוזרות היו בה. אני מגיע לתחנה, מתיישב ליד איזה קשיש עם מקל הליכה. הוא החליט לפנות אליי, בשאלה לא כ"כ אופיינית כמו "לאן קו 61 נוסע?" או, "62 מגיע לאיכילוב?", הוא החליט לשאול אותי: - "היי, מה סוג הנעליים האלו שאתה נועל?" אני - *בודק* "כתוב כאן Air-one, אבל האמת שאין לי מושג. אמא שלי קונה לי את הדברים האלה" - "אתה קונה Nike כמו כל בני הנוער?" - "לא, אני לא קונה Nike. זה מאוד יקר" - "באמת? זה עולה 400-500 ש"ח, לא?" - "כן. יש סוגים טובים באותה מידה אבל יותר זולים *חיוך קל*" - "אתה יודע, הארץ הכי טובה בייצור נעליים זו איטליה. גם גרמניה." - " *אני, בניסיון להתחמק מהשיחה על הנעליים או לפחות לעבור נושא* באמת? מעניין. *הפניית מבט*" - "אתה יודע.. אני בא מסקנדינביה. אני דובר השפה *האוטובוס מגיע ברקע*" - "וואוו *מה, יש לי משהו אחר להגיד?*. טוב, האוטובוס שלי הגיע. להתראות!" - "להתראות" אני נכנס לאוטובוס, קצת מחוייך מהשיחה הנחמדה עם הקשיש הסימפטי. מתיישב. לפתע אני רואה חרדי עם מקל הליכה, נראה די זקן אבל לא קשיש, ופיניתי לו מקום. לפתע אני רואה שלידי יש ילדה צוחקת ומסתכלת עליי במבט "איזה פראייר". אני מסתכל עליה במבט המזלזל שלי, מעצבנים אותי אנשים שרואים בפינוי מקום לקשישים כפראייריות. אני עומד לצאת בתחנה שלי, אני 200 מ' לפני התחנה. לפתע אני רואה אישה לפניי, מטופחת צפונבונית בגיל המעבר מסתכלת עליי במבט זדוני. אני עומד ללחוץ על כפתור ה Stop (כמובן שלא היו יכולים לכתוב עצור, אלא Stop). 3 שניות לפני שאני לוחץ, אני מסתכל עליה ורואה שהיד שלה גם על הלחצן, אך עדיין לא לחצה. היא חייכה חיוך כזה בערך
, ואני לא הבנתי מה החולת נפש הזאת רוצה ממני. היא סימנה לי ללחצן, והבנתי שהיא רוצה תחרות. כנראה שהיא הייתה בחופשה מאברבענל, אבל שיתפתי פעולה. *תחשבו על הרעש של אופנועים בסרטי מרוץ לפני הזינוק*
אני מסתכל עליה. היא מסתכלת עליי. אני עומץ ללחוץ, אני רואה שהיא מתקרבת ללחצן. אני מנסה ללחוץ מהר, מנסה מנסה.. אך לפני שאני לוחץ אני שומע "טו טו". היא לחצה קודם, שיט. נכנסתי לדיכי
. חזרה לשלוותא כנראה. אני יוצא מהאוטובוס, פתאום איזה ילד שירד איתי אומר לי משהו בשפה מוזרה מאוד, ואני מתקרב אליו ואומר לו "מה?". הוא לא מפסיק, וממשיך לדבר בשפה התמוהה. אני ממשיך לשאול אותו מה משהו כמו 8 פעמים, עד שבסוף הוא נכנע. אני סתם ציחקקתי לי כל הדרך הבייתה, כמה מצבים משונים היו לי בנסיעה כ"כ קצרה באוטובוס. סתם רציתי לשתף
.
יכולה להיות עולם ומלואו. אספר לכם על הנסיעה בחצי שעה שבאוטובוס, וכמה סיטואציות מצחיקות/נחמדות/מוזרות היו בה. אני מגיע לתחנה, מתיישב ליד איזה קשיש עם מקל הליכה. הוא החליט לפנות אליי, בשאלה לא כ"כ אופיינית כמו "לאן קו 61 נוסע?" או, "62 מגיע לאיכילוב?", הוא החליט לשאול אותי: - "היי, מה סוג הנעליים האלו שאתה נועל?" אני - *בודק* "כתוב כאן Air-one, אבל האמת שאין לי מושג. אמא שלי קונה לי את הדברים האלה" - "אתה קונה Nike כמו כל בני הנוער?" - "לא, אני לא קונה Nike. זה מאוד יקר" - "באמת? זה עולה 400-500 ש"ח, לא?" - "כן. יש סוגים טובים באותה מידה אבל יותר זולים *חיוך קל*" - "אתה יודע, הארץ הכי טובה בייצור נעליים זו איטליה. גם גרמניה." - " *אני, בניסיון להתחמק מהשיחה על הנעליים או לפחות לעבור נושא* באמת? מעניין. *הפניית מבט*" - "אתה יודע.. אני בא מסקנדינביה. אני דובר השפה *האוטובוס מגיע ברקע*" - "וואוו *מה, יש לי משהו אחר להגיד?*. טוב, האוטובוס שלי הגיע. להתראות!" - "להתראות" אני נכנס לאוטובוס, קצת מחוייך מהשיחה הנחמדה עם הקשיש הסימפטי. מתיישב. לפתע אני רואה חרדי עם מקל הליכה, נראה די זקן אבל לא קשיש, ופיניתי לו מקום. לפתע אני רואה שלידי יש ילדה צוחקת ומסתכלת עליי במבט "איזה פראייר". אני מסתכל עליה במבט המזלזל שלי, מעצבנים אותי אנשים שרואים בפינוי מקום לקשישים כפראייריות. אני עומד לצאת בתחנה שלי, אני 200 מ' לפני התחנה. לפתע אני רואה אישה לפניי, מטופחת צפונבונית בגיל המעבר מסתכלת עליי במבט זדוני. אני עומד ללחוץ על כפתור ה Stop (כמובן שלא היו יכולים לכתוב עצור, אלא Stop). 3 שניות לפני שאני לוחץ, אני מסתכל עליה ורואה שהיד שלה גם על הלחצן, אך עדיין לא לחצה. היא חייכה חיוך כזה בערך
*דיד*
