נניח,

[meza]

פולין לוקה באנטישמיות פחות ממדינות

אירופה הלכאורה נאורות במערב. אין זאת אומרת שאין בעיה. יש בעיה, אבל המודעות לה גבוהה, ולכן הדיון הציבורי מעמיק ועקבי.

 

[charmedgirl]

הלינקה היי

אין לי איתך ויכוח.אני מתחשבנת עם פולין ואוכלוסייתה על העבר ולא על ההווה.אבל שוב אני מדגישה:כל אחד ושיקוליו הוא. לא מזמן דיברתי עם בתי בת ה-14 על הגירה ומגורים בחו"ל.אמרתי לה שלא אמנע מילדיי להגר (אם וכאשר)אבל אמליץ להם להמנע ממגורים בגרמניה ופולניה בגלל התחשבנות ההעבר. הפורום פה מקסים ומתורבת.כראוי לפולנים. לילה טוב אליס

 

[אמא של רום]

נסיעה אחרת לפולין.

אני כאמור צברית. אני פולניה בכל רמ"ח איברי (כשהייתי ילדה הבטחתי לא להיות כזו.. אבל מעשים לחוד - את הגנים האילה פשוט אי אפשר למחוק...). חלק ממשפחתי נרצח, חלק נפגע, חלק עבר התעללות נפשית ופיזית קשה, וכו'. למרות זאת הם נשארו בפולין עד שנות השישים, ותמונת פולין שאני קיחבלית היתה יותר מאוזנת. שמתי סיפורי זוועה בצד סיפורי הצלה מסמרי שיער. את אבי הצילו פולנים בחירוף נפשם. חלק ממשפחת אימי כנ"ל. לעומת זאת את סבי מצד אבי רצחו פולנים. מה שאני יכול הלספר שאני שמעתי סיפורים לכאן ולכאן. הורי נתנו תמונה מאוזנת, וכשאחותי יצאה למשלחת נוער לפולין וחזרה שטופת מוח וחמומה, הורי ישבו איתנו והסבירו לנו למה זה ממש לא כל כך חד משמעי. אמא שלי שאלה מי מאיתנו היה מוכן להחביא ילד פלסטינאי בבית תוך סיכון ילדיו שלו, ואני לא אשכח את המחשבות שזה עורר. אני נסעתי לפולין. עם אימי סבתי אחותה של סבתי ובנות הדודה של אימי. נמנענו מללכת למחנות ריכוז בשל שתי הסבתות, אבל חוץ מזה ראינו את פולין בעיניים מאוזנות: חיינו בדירה מושכרת עם בני הבית, היה לנו נהג פולני שלווה אותנו, והיינו גם באתרי תיירות גם באתרים יהודים, וגם באתרי הילדות של המשפחה. היה מאלף. למדתי מכלי ראשון ולראשונה בחיי חוייתי אנטישמיות, ולמדתי גם על הצד הטוב שלהם. לדעתי - אפור הוא אכן הצבע הפולני - זה שילוב של שחור ולבן. וכך צריך לראות את זה. בסופו של דבר יש שם אנשים שכל אחד מהם שונה, ותרבות שכמו ששלנו מכתיבה דברים מסויימים גם אותם לא ניתן להבין בלי להבין את התרבות. אני ממליצה אם כבר לסוע לעשות טיול מאוזן - לקחת מדריך כמו הלונלי פלנט, ולהכיר מקרוב את הפולנים בצד שלהם - את הקתוליות הקיצונית, את הרחובות המלאים כתובות נאצה, את מסעדות הפועלים, את האדם הפשוט, את הכפריים החיים כיום בתנאים בהם גרים ערבים בשטחים, ועוד ועוד. ביקור המבוסס רק על מחנות השמדה לדעתי הינו שטיפת מוח.

 

[טעים מאד]

התלבטתי המון בשאלה הזו

עברתי כמה שלבים בתשובות שלי עם עצמי. היום אני יודעת שלפולין אני לא אגיע כמו שלא אגיע לגרמניה ואוסטריה כמו שאני לא מסוגלת לשמוע את צליל השפה הגרמנית. היו ימים שחשתי את הגאווה שתהיה לי כשאהיה באושויץ שממנה אבא שלי הצליח לצאת וארגיש שהנה, הוא ניצח. אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. אמא אומרת לי שאין לנו מה לחפש שם. ההשוואה לילד פלשתינאי קשה לי מאד. נכון שילד הוא ילד הוא ילד. אבל את ההורים שלי הסגירו האנשים שחיו איתם במשך עשרות שנים, חיים צמודים של שכנות טובה. הם ידעו שהבית יהיה שלהם כאשר המשפחה תלך. אז איך אפשר להשוות? הילדים שלי היו בפולין במסעות עם בית הספר ותנועת הנוער. לא עצרתי בעדם, הם ישבו אחר כך עם הוריי ודברו וזה צעד נכון להבנה וזכרון. בסביבה שלי יודעים ומכירים את הרגישות שלי בנושא ועכשיו גם אתם.

 

[powo]

לאמא של רום

המסע שלנו היה עצמאי לגמרי.נסענו ברכב שכור. אחי נהג אגד היה הנהג הבן שלו מדריך טיולים היה הנווט.אבי המממן היה הגזבר.ואני המאבטח. וכל המסע היה בעקבות.....השורשים של המשפחה.הן של אבי.ואימי. לעשות מסע שכזה רק מהזיכרון של אבי היה קשה ומתסכל.אבל עברנו מנקודה לנקודה עד שמיצינו הכל.כולל מפגשים עם אנשים שזכרו את המשפחה וזה לא היה קל.ונקודות הסיום היו במחנות ההשמדה ששם הבנו שזאת היתה התחנה הסופית של רוב משפחתנו.ולסיום ההרגשה שלי היא של לזכור ולא לסלוח.

 

[סימונה אנין]

../images/Emo82.gif

מעניין אותי לראות את קשת התגובות ולראות בהן את התהליך שעברתי אני צברית, אך דוברת פולנית רהוטה ,גדלתי על כך שפולינים הם רעים אם כי אמי גילתה געגועים עזים ובלתי פוסקים למולדתה. נסעתי עם דודתי ז"ל ובעלה , כי הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לעדות חיה של דור נכחד, דודתי סרבה לבקר בבית הוריה ,בעלה שהי שכנה בימים ההם , ואני עמדנו בחוץ הסתכלנו וצילמנו . ישבנו בבתי קפה עם חבריה מהארץ, בככר העיר העתיקה בקרקוב, וצמרמורת עברה בי , אבל לא הייתי מפספסת את החויה ,אני תופסת אותה כחלק הזהות שלי עם כל ההתלבטויות הרתיעה וההסתיגוייות . דודתי והורי היו ברוסיה במלחמה ,כל שאר המשפחה נספתה בשואה. תודה על האוזן הקשבת באשר היא. אני מוכרה לציין כי כשהסתובבתי בקרקוב לבד הרגשתי כאילו חזרתי הביתה לחלק אבוד ונסתר .

 

[ערבהאיןקץ]

כל כך מזדהה -

התחושה המוזרה הזו, להסתובב בעיר זרה לי לגמרי, ולהרגיש כאילו חזרתי הביתה... המסע לפולין הוא חלק בלתי נפרד, להרגשתי, מגילוי הזהות העצמית.

 

[אמא של רום]

אני ממש לא נחרצת בנושא...

גם אני הופתעתי מאד כי הרגשתי כמי ששבה הביתה - ובעצם זו היתה הפעם הראשונה שדרכתי על אדמת פולין. איני מנקה את הפולנים שהשתתפו אך איני שוכחת את אילו שעזרו ובזכותם אני חיה. גם איני שוכחת לרגע את מי שבעצם יזם והוציא לפועל. זה נושא נורא מורכב ויש לטפל בו בכפפות של משי. כאמור נתקלתי באנטישמיות, בעיקר בוורשה. מה שהיה מאד מעניין: כשנחתנו כל שאר המשתתפות כמו עברו מטאמורפוזה: הפכו מאד מאד סבילות. הכל בשקט. לא לבלוט, לא לעשות גלים. אני, צברית, קיבוצניקית, קצינה - מי יכול לעצור אוצי? התנהגתי טבעי לחלוטין וכשנתקלתי בבעיה לא היתה לי שום עכבה להוריד עליהם את חרון האלוהים עצמו. אמא שלי בהתחלה כמעט התפלצה - והיה לנו קטע של תוכחות מצד הדור הקודם - צריך להזהר, צריך לשמור פרופיל נמוך...ואני פשוט הסתכלתי להן טוב טוב בעיניים ושאלתי: בעצם למה? על ה"ז" שלי! מה שהיה מדהים היו שני דברים: איך הפולנים התקפלו מהר ובפחד, ודבר שני, אחרי שאמא שלי ראתה את זה היא אמרה לי בשקט בלילה - רק בשביל זה היה כדאי לעלות לארץ, ולחזור לפה - עכשיו אני רואה שבאמת הצלחנו..... זו הסיבה שבשלה הטיול שלי ושל אחותי היה כ"כ שונה. אני נגד שטיפות מוח, למי שכתב כאן בהמשך שיש לעשות את זה כדי לא לשכח. הלא בשטיפות מוח השיגו את המעשה עצמו! אני בעד דיון הצגת המציאות המורכבת לכל צדדיה ואפשור הסקת מסקנות אישית.

 

[פולני עובדה]

מסכים לחלוטין + תוספת.

אני מסכים לחלוטין לכל מילה שכתבת. יתרה מזו - לו הייתי מגיע ממאדים ולומד על השואה בישראל של שנות ה2000 - הייתי משוכנע שפולנים הם אלה שביצעו אותה. לא שפונלים ינוקו. הם ב"ליגה לאומית" של שואה אבל בשום פנים ואופן לא אלופים בה. אני רואה בחיוב את הנסיעות למחנות מתוך נושא שכלל אינו קשור בפורום זה - הנסיעה היא חלק מבנית זהות ישראלית, מתן מוטיבציה למתבגרים למה צריך להשאר ולבנות את הארץ למרות כל הקשיים. שטיפת מוח היא חלק מהענין. אידיאלית, המסע היה צריך להתקיים בפולין ובגרמניה תוך כדי הדגשה מי הגה וביצע את ההשמדה ומי "עזר לפעמים". דבר זה לא נעשה בצורה מספקת.

 

[נצנץ2]

אני באותה בעיה. מתחבט ומתלבט....

אימי ז"ל, אסרה עלי נסיעה לפולין מהסיבות הידועות. "כל זמן שאני חיה ,אתה לא נוסע". השנה היא נפטרה.. לא שאני להוט לנסוע לפולין. לא שמסקרן אותי להיות שם, אבל, אם ארצה ואם תזדמן לי ההזדמנות, האם לראות בבקשתה צואה או בקשה גרידא? זאת ההתחבטות שלי. אמש, הייתי אצל אבי ודיסקסנו את הנושא. אמר לי: "אני בשום אופן לא הייתי נוסע..." האם זו סתימת האבן על הגולל או ...בעצם, אין "או"?. כזה ראה וקדש.

 

[מי צי]

אז כמו שאמרו כאן -

ה"או" לא משמעותי. ההחלטה היא רק בידך. אני, באופן אישי, חושבת שאם כבר קיימת התלבטות, כנראה שקיים איזה שהוא צורך או רצון להגיע למחוזות האפלים ההם. נסה לבדוק את עצמך ולראות אם יש בך את היכולת להגיד לעצמך - לא מוחלט !! אם יש - אין התלבטות...

 

[באה לפעמים]

נצנץ בעצם כשאני קוראת את ההודעה

שלך...אני קוראת בה גם את התשובה. כתבת שאימך אסרה עליך לנסוע לפולין "כל זמן שאני חיה" כעת, לאחר מות האם...נראה לי שרק אתה צריך לקבל תשובה לשאלתך. כי לפי הבנתי...היא לא רצתה שתסע כל היא בחיים. לכן האיסור תם. אבל עליך לקבל החלטה כזו שיהיה לך קל לחיות איתה.

 

[פני בובה]

אצלי זה היה ההפך

היי! הגעתי מהעמוד הראשי. אז אצלי, כנכדה לזוג פולנים ניצולי שואה, המצב היה הפוך - הם התרגשו מאוד כשטסתי לפולין עם המשלחת והתעניינו בכל התכנונים ובמסלול הטיול. הביקור גם גרם להם לדבר על התקופה האפלה הזאת ולשתף אותי בדברים שהם עברו ולא ידעתי עליהם לפני. האמת שסבא שלי בכלל היה רוצה להצטרף למשלחת, אבל המצב הבריאותי שלו לא אפשר לו. אז גם גיליתי שכשהייתי קטנה הוא ואבא שלי תכננו לנסוע ביחד לפולין ולבקר במחוזות נעוריו, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. בכלל, נראה לי שסבא שלי, למרות כל מה שעבר, די מאוכזב מהרעיון שהוא כבר לא יזכה לראות את המקום בו נולד וגדל. אבל... אי אפשר בלי רתיעה מינימלית, אז יש לסבא וסבתא הסתייגות אחת - כשהועלתה האפשרות להביא עובדת זרה פולניה שתטפל בהם ותעזור להם בבית, הם מייד אמרו לא. הפולנים הם פולנים ושום דבר לא יעזור להם. הם מעדיפים עובדת זרה שלא יודעת מילה עברית או ידיש (והם לא יודעים אנגלית), רק לא פולניה.

 

[אמא של רום]

או-פר פולניה.

כאמור - אני אמנם 100% פולניה... אבל אני גם 100% צברית. זה בעצם מה שהשיגו הורי בכך שעלו לכאן. אני בחיים לא אתקפל לפני אף אחד. היו לי 3 כאילה: אחת עובדת זרה בשנות ה- 50 לחייה. זה שהבנתי את המנטליות עזר מאד לבסס מערכת יחסים קורקטית. אני לא יודעת מה היה לה בראש אבל כשהיא באה לכאן היא קיבלה על עצמה לבוא למדינת היהודים כדי לעבוד עבור יהודים ולהרוויח כסף. לא היה שמץ של אנטישמיות, אם כי היא הקפידה ללכת לכנסיה. לבני היא קנתה סנטה קלאוס כמתנה...סה"כ הנסיון לא היה רע, ואני חושבת שלא משנה עם איזו דעה היא באה לכאן היא בוודאות חזרה עם דעה שונה לחלוטין, ומבחינה מסויימת אני שמחה על כך (בתור שגרירה חיובית). עובד זר צעיר שהחזיק אצלי בערך חודש. פוטר מעכשיו לעכשיו בבושת פנים לאחר התבטאות מתנשאת כלפי ילדים של חברה שהתארחו אצלי. לא לפני שהובהר לו מעמדו כאן. זה היה בחור פולני צעיר ולדעתי אנטישמי ומתוסבך (למרות שלא נתן דרור לדעותיו, אבל הרושם שלי הוא שהוא היה מהחשוכים. אגב הוא היה בודהיסט מבחירה וגם צמחוני בהתאם...). לא גרם לי כל נזק אבל הוא בהחלט לדעתי מייצג את הצד הלא טוב של הפולנים. הסיכון שבהעסקת כזה הוא אפסי - אתה המעסיק. המושכות בידיים שלך. השלישית היתה נוצריה מצד אמה ויהודיה מצד האב, עולה חדשה. החליטה עוד בפולין לאמץ זהות יהודית בעיקר בשל דחיה מצד החברה הקתולית שלא שכחה לה את מוצא אביה. בחורה שעבדה בגן היהודי בוורשה. כאן למדתי לראשונה את ההבדל בין פולני ליהודי פולני. בהשוואה לראשונה - הבדל בסיסי בגישה ובמנטליות. מחד התרבות הפולנית מוטבעת בה. מאידך - כמו מסתכלת מהצד וצוחקת לעצמה. למשל לה לא היתה בעיה שהילד יאכל חול. או לשבת איתו בארגז החול. מאידך - הילד שדיבר פולנית שוטפת היה מה-זה מנומס... סליחה בבקשה תודה, כמשהו טבעי ביותר.... בקיצור חוויה מאלפת שלא הייתי מוותרת עליה (כולל הבחור - כי צריך להכיר באמת, מבפנים). ושוב - כריבון במדינתי, כמעסיק, כמי שהשליטה אצלו, ואילו הצד השני עובר על החוק, אני סבורה שזו הסיבה שאינני נגד. אני אף פעם לא הייתי בצד שכנגד. הם מעולם לא פגעו או עלבו בי. אין לי את החוויה הזו בכלל. אני לא חונכתי לסבול את הפגיעות ולשתוק. לכן כל הסיטואציה היא אחרת. לדור הקודם, אפילו מי שגר כאן 40 שנים - עדין חוויות הילדות טבועות ולכן לדעתי לא יוכלו להנות מהשירות כפי שאני נהניתי. לכן לסבתא שלי לא הייתי לוקחת או-פר פולניה. אני יודעת לאחר הביקור שלנו בפולין שזה היה מכביד עליה. אבל אני יודעת באותה וודאות שהיא בכלל לא מסוגלת להבין את המצב שלי - היא לא מבינה את העצמאות, הריבונות, הישראליות שלי, ולמה זה משנה את כל התמונה. אנחנו דור אחר - חופשי ומשוחרר מכל התסביכים שלהם. זה כמו לנסות להסביר לבת טיפש עשרה מה זה להיות אמא. עד שזה לא יקרה היא לא תבין בדיוק למרות שהיא רואה אמהות מסביב כל הזמן ויש לה אולי אחים. כך, להסביר לסבתא שלי את הגישה שלי - היא רואה, ואמא שלי מעריצה ורואה בכך את הצלחת חייה אבל אף אחת מהן לא ממש מסוגלת להבין או לייחס את זה לעצמה. מקווה שלא סיבכתי אתכם יותר מידי...