נמאס לי

[משימה בלתי אפשרית]

נמאס לי

נמאס לי לפחד. נמאס לי רק ליילל כמה רע לי. חסר משהו. חסרה העשייה. במקום רק להתלונן ולפחד, לעשות משהו לשנות את המצב. נמאס לי כבר להתלבט עם ללכת לביטוח לאומי או לא,אם זה יתרון או חסרון. צריך שיהיו אנשים שיפעלו להטבת כל הנושא שלנו מכל הבחינות. שרופאים לא יעבירו מידע מאחד לשני רק בגלל שזה על המחשב שלהם, בלי רשות המטופל, זה לא בסדר. הרבה דברים לא בסדר. ועד שהם לא יתוקנו ,אנחנו נמשיך לפחד ולהסתיר מכל אחד את מה שיש לנו, כאילו היינו פושעים נמלטים. פשוט נמאס לי מזה. אם יש מישהו שיש לו כוח, או אחים/הורים/חברים שמוכנים לעזור ולתמוך ,צרפו אותם שנוכל להיות קבוצה משפיעה.אחד לא מספיק, אחד לא יכול להלחם נגד כולם. וגם צריכה להיות קבוצה, כדי שגם בין חברי הקבוצה יהיה אפשר לחזק ולעודד ,או כשאחד נופל חלילה, שבינתיים האחרים ימשכו בעול. פשוט נמאס לי לפחד כבר. אם אתם לא יכולים אבל מכירים מישהו אחר שמוכן(והוא לא צריך להיות חולה בעצמו)ספרו לו על כך וצרפו אותו לפורום.

 

[משימה בלתי אפשרית]

מתוך

http://www.selfhelp.org.il/ivrit.doc ציטוט: חומר למחשבה רב אחד שוחח עם אלוהים על גן – עדן ועל הגיהינום. " אני אראה לך את הגיהינום" אמר האלוהים והוביל את הרב לחדר ובו שולחן עגול גדול. האנשים סביבו נראו מורעבים ונואשים. באמצע השולחן עמד סיר ענקי ובו תבשיל שניחוחו המתוק הגיע אל נחיריו של הרב ומילאו את פיו ריר. כל אחד מהמסובים לשולחן החזיק כף בעלת ידית ארוכה, ארוכה. הכפות הארוכות הגיעו אל הסיר, אך הידיות היו ארוכות מזרועותיהם של המבקשים לסעוד: ומאחר שלא יכלו להביא את האוכל אל שפתיהם, לא יכלו לאכול. הרב נוכח שסבלם נורא באמת. "עכשיו אראה לך את גן – העדן", אמר האלוהים, והם נכנסו לחדר אחר, זהה בצורתו לראשון. אותו שולחן עגול גדול, אותו סיר ובו אותו תבשיל. כמו בחדר הראשון, היו המסובים מצוידים בכפות ארוכות ידית – אך כאן היו כולם מטופחים ושמנמנים, והם צחקו ודיברו ביניהם. הרב לא הבין. "זה פשוט, אבל מחייב כישורים מסוימים", אמר לו האלוהים. "אתה מבין, בחדר הזה הם למדו להאכיל זה את זה". מתוך: אמא ומשמעות החיים. ארוין יאלום. 2000