נמאס לי!
נמאס, נמאס, נמאס, מהכל. יש לי בכל יום המון-המון מטלות לשעות שאחרי בי"ס, רובן לימודיות. באופן כללי, אני שונאת בערך כל דקה בביה"ס. גם את השיעורים שפעם אהבתי, אני כבר לא אוהבת (אפילו מספורט אני לא נהנית כבר). פעם, נגיד, אם היינו מקבלים איזו עבודה לבית, הייתי חושבת שאני בטח אשב על זה ואענה כמו שצריך בבית בלה בלה (ולרוב לא באמת הקדשתי לזה בבית את הזמן שחשבתי שאקדיש, אבל כמעט רק מטעמי עצלנות, וזה לא היה כ-זה נורא), והיום אני מיד מתבאסת שיהיה לי עוד משהו לעשות בבית, לא משנה מה זה. כשאני חוזרת מביה"ס בשלוש וחצי, הדבר האחרון שאני מסוגלת לעשות הוא שוב ללמוד. נתחיל מהעובדה שמהרגע שאני מתעוררת, אני שואפת לשני דברים: לחזור הביתה ולישון (ואני עייפה כ-ל הזמן). גם אם אני נורא רוצה, אין לי סיכוי לחזור הביתה, לגמור עם כל המטלות (או עם חלקן) ולהתפנות לעיסוקיי. לזה אני אפילו לא שואפת, כי אני יודעת שאחרי שמונה שעות בביה"ס, אני חייבת הפסקה רצינית. אני מגיעה הביתה, קצת גולשת באינטרנט ושומעת מוזיקה או פשוט הולכת לישון (לפעמים קמה בזמן שקבעתי, אחרי כשעה-שעתיים, לרוב אחרי הרבה יותר, כי בסטטוס-שינה לא באמת מעניין אותי מה קבעתי לעצמי קודם). אני קמה בשעות הערב המאוחרות, וכמובן שלא מתחילה מיד בכל המטלות, ויש לי ה-מ-ו-ן. רובן של ביה"ס, מעטות (אך דורשות הרבה עבודה) שייכות לדברים אחרים. אני לא מתפנה לדברים שאני אוהבת לעשות (למשל ספורט, שזה במילא בלתי אפשרי כשכ"כ עייפים או ציור – שאני סתם לא מוצאת לזה זמן), ומהרגע שאני קמה בערב, אני סתם מורחת את הזמן, כי אין לי כוח להתרכז בכל שיעורי הבית והעבודות. פיתחתי מיומנויות מדהימות של מריחת זמן. העניין הוא לא שסתם "לא בא לי להתחיל", אלא שזה ממש מרגיז אותי ומבאס לעשות באופן יומיומי כ"כ הרבה דברים שאני שונאת. לפעמים אני רוצה לזרוק הכל, כולל הדברים שאני משתתפת בהם או מארגנת מחוץ לביה"ס, וכמובן שאני לא יכולה לעשות את זה. הדברים היחידים שמכניסים לי קצת עניין ומצב-רוח לחיים הם הדברים שלא קשורים ללימודים (לא תחביבים, מסגרות אחרות ופרוייקט אחד). ככלל, יש לי מצב רוח רע כל הזמן, או רוב הזמן. כלומר, כמעט כל הזמן שאני בביה"ס או באזור הבית. כשאני נוסעת לעשות כל מיני דברים במקומות אחרים (וזה קורה לא מעט – נסיעות של מיד אחרי בי"ס, עד הלילה), אני מרגישה יותר טוב, לזמן קצר. אני לא חושבת שיש משהו שיכול לקרות ולשפר לי את מצב-הרוח, וגם העובדה ש"יש רק עוד חצי שנה" לא מעודדת אותי בכלל. היומיום מעיק יותר מדי. זה לא שאני יושבת ומרחמת על עצמי וחושבת כמה שאני מסכנה. אני לא מסכנה, ואני יודעת שזאת בעיה שלי שאני לא עומדת בזמנים ולא דואגת לישון ולאכול כמו שצריך, וזאת בעיה שלי שאני לא מכריחה את עצמי לבצע את כל המטלות (או את חלקן) מוקדם (ולא על חשבון שעות השינה), זאת בעיה שלי שלקחתי על עצמי כ"כ הרבה דברים קבועים, רק שאני לא מצליחה למצוא כוחות התמודד עם הבעיה הזאת.
נמאס, נמאס, נמאס, מהכל. יש לי בכל יום המון-המון מטלות לשעות שאחרי בי"ס, רובן לימודיות. באופן כללי, אני שונאת בערך כל דקה בביה"ס. גם את השיעורים שפעם אהבתי, אני כבר לא אוהבת (אפילו מספורט אני לא נהנית כבר). פעם, נגיד, אם היינו מקבלים איזו עבודה לבית, הייתי חושבת שאני בטח אשב על זה ואענה כמו שצריך בבית בלה בלה (ולרוב לא באמת הקדשתי לזה בבית את הזמן שחשבתי שאקדיש, אבל כמעט רק מטעמי עצלנות, וזה לא היה כ-זה נורא), והיום אני מיד מתבאסת שיהיה לי עוד משהו לעשות בבית, לא משנה מה זה. כשאני חוזרת מביה"ס בשלוש וחצי, הדבר האחרון שאני מסוגלת לעשות הוא שוב ללמוד. נתחיל מהעובדה שמהרגע שאני מתעוררת, אני שואפת לשני דברים: לחזור הביתה ולישון (ואני עייפה כ-ל הזמן). גם אם אני נורא רוצה, אין לי סיכוי לחזור הביתה, לגמור עם כל המטלות (או עם חלקן) ולהתפנות לעיסוקיי. לזה אני אפילו לא שואפת, כי אני יודעת שאחרי שמונה שעות בביה"ס, אני חייבת הפסקה רצינית. אני מגיעה הביתה, קצת גולשת באינטרנט ושומעת מוזיקה או פשוט הולכת לישון (לפעמים קמה בזמן שקבעתי, אחרי כשעה-שעתיים, לרוב אחרי הרבה יותר, כי בסטטוס-שינה לא באמת מעניין אותי מה קבעתי לעצמי קודם). אני קמה בשעות הערב המאוחרות, וכמובן שלא מתחילה מיד בכל המטלות, ויש לי ה-מ-ו-ן. רובן של ביה"ס, מעטות (אך דורשות הרבה עבודה) שייכות לדברים אחרים. אני לא מתפנה לדברים שאני אוהבת לעשות (למשל ספורט, שזה במילא בלתי אפשרי כשכ"כ עייפים או ציור – שאני סתם לא מוצאת לזה זמן), ומהרגע שאני קמה בערב, אני סתם מורחת את הזמן, כי אין לי כוח להתרכז בכל שיעורי הבית והעבודות. פיתחתי מיומנויות מדהימות של מריחת זמן. העניין הוא לא שסתם "לא בא לי להתחיל", אלא שזה ממש מרגיז אותי ומבאס לעשות באופן יומיומי כ"כ הרבה דברים שאני שונאת. לפעמים אני רוצה לזרוק הכל, כולל הדברים שאני משתתפת בהם או מארגנת מחוץ לביה"ס, וכמובן שאני לא יכולה לעשות את זה. הדברים היחידים שמכניסים לי קצת עניין ומצב-רוח לחיים הם הדברים שלא קשורים ללימודים (לא תחביבים, מסגרות אחרות ופרוייקט אחד). ככלל, יש לי מצב רוח רע כל הזמן, או רוב הזמן. כלומר, כמעט כל הזמן שאני בביה"ס או באזור הבית. כשאני נוסעת לעשות כל מיני דברים במקומות אחרים (וזה קורה לא מעט – נסיעות של מיד אחרי בי"ס, עד הלילה), אני מרגישה יותר טוב, לזמן קצר. אני לא חושבת שיש משהו שיכול לקרות ולשפר לי את מצב-הרוח, וגם העובדה ש"יש רק עוד חצי שנה" לא מעודדת אותי בכלל. היומיום מעיק יותר מדי. זה לא שאני יושבת ומרחמת על עצמי וחושבת כמה שאני מסכנה. אני לא מסכנה, ואני יודעת שזאת בעיה שלי שאני לא עומדת בזמנים ולא דואגת לישון ולאכול כמו שצריך, וזאת בעיה שלי שאני לא מכריחה את עצמי לבצע את כל המטלות (או את חלקן) מוקדם (ולא על חשבון שעות השינה), זאת בעיה שלי שלקחתי על עצמי כ"כ הרבה דברים קבועים, רק שאני לא מצליחה למצוא כוחות התמודד עם הבעיה הזאת.
