נמאס לי

[etiush]

נמאס לי ../images/Emo7.gif

כ"כ רע לי. אני לא יכולה להפסיק לבכות. אבא כל הזמן אצל החברה שלו ואפילו לא מודיע לנו שהוא שם או שהוא יגיע מאוחר... אחיות שלי לא מפסיקות לצעוק עליי שאני לא בסדר.... אני מתגעגעת לאמא, אני רוצה אותה פה איתי... למה היא עזבה אותי??!? אין לי על מי להישען, חבר שלי לא רוצה אותי יותר. החברות לא ממש חברות טובות. אבא רוצה שאני יפסיק ללכת לפסיכולוגית כי זה יקר. אבא של אמא (סבא) גר בחו"ל ולא יכול לבוא למרות שהוא ממש רוצה. וסבא וסבתא בארץ לא יכולים לעשות הרבה גם. אני משתגעת.

 

[מיכל של הכוכבים]

שולחת לך חיבוק

ומצטערת שלא יכולה לעזור יותר. אולי כדאי שתנסי לדבר עם אבא שלך? לספר לו מה את מרגישה. אני מקווה שמחר יהיה לך יום טוב יותר.

 

[Storm131]

etiush מה קורה?

כאב לי לקרוא.נראה לי שהמצב הנפשי שלך על הפנים.את מרגישה לבד כי כשכל כך רע לנו אנחנו מסתגרים בתוך עצמינו וזה כמו מעגל סגור,האחרים פשוט מתרחקים במקום לתמוך.העיקר לדעתי שתמשיכי לקבל טיפול נפשי.יש אפשרות לקבל טיפול חינם דרך האוניברסיטה.אבל זה ממש קריטי. בכל אופן את לא לבד,תמשיכי לשתף אותנו במה שקורה איתך,גם אני עברתי שלבים מאוד קשים לאחר מות אימי. מקווה שתרגישי טוב יותר:storm

 

[etiush]

אני לא מבינה

אני יושבת באוניברסיטה העינים כמעט מלאות בדמעות, לא יוצאת לדבר עם אף אחד, לא כמה מהכיסא, אלא כשאין ברירה... ויש אנשים שמכירים אותי קצת, וכן יודעים על קיומי, ואף אחד לא שואל "אתיוש... הכל בסדר? את לא נראית משהו". אולי כבר התרגלו שאני כך כל הזמן וכבר נמאס לאנשים לראות מישהי בפרצוף חמוץ כל היום? האין אנשים טובים יותר בעולם הזה? למה אני צריכה להרגיש לבד?

 

[Storm131]

etiush היקרה

בחיים כבר מזמן הבנתי,הכל הפוך על הפוך.כשהייתי בתהומות של יאוש אף אדם לא ממש עזר לי.להפך,אנשים נוטים להתרחק ממי שמשדר סוג של ריחוק,דכאון או הסתגרות.לכן יש בחיים מצבים קשים בהם אנחנו חייבים לבחור:לעזור לעצמינו או ליפול.אם את בטיפול והוא לא עוזר,תיפני למישהו אחר.אם את חשה מדוכאת ולא מפסיקה לבכות,תשקלי אפילו טיפול זמני תרופתי,הכל כדי שתעלי על פסים אחרים. ואת לא לבד! storm

 

[סְקָאלִי]

אתיוש ... יקרה שלי ../images/Emo24.gif

עצוב לשמוע, בהחלט עצוב. אבל יקרה שלי, האם את זוכרת שאת בשנת האבל הראשונה שלך? פחות מ-9 חודשים שאמא שלך איננה כאן יותר. זה כל כך טבעי שתרגישי כאב כל כך חזק, וגעגועים כל כך חזקים. הרי אם היא לא הייתה יקרה לך כל כך, לא היית כל כך מתאבלת, נכון? ויותר מזה, כדי לחזור אחר כך לחיים נורמאלים, חשוב להתאבל. ידוע שאנשים שלא מתאבלים מייד עם מות יקירם, זה עלול לחזור אליהם אח"כ כמו 'בומרנג' בשלבים מאוחרים יותר של החיים. בנוסף, צריך ללמוד גם להתארגן מחדש. זה קשה לכולם. גם לאבא שלך זה קשה. גם הוא התאלמן בפעם הראשונה ... תסתכלי על זה כעל מערכת, אפילו כעל קופסה עם כדורים, לצורך ההפשטה: היו במערכת שלכם [המשפחה] 5 כדורים- אבא, אמא, אתיוש, ועוד 2 אחיות. פתאום באו והוציאו את רכיב 'אמא' מהמערכת. עכשיו, כמו כל מערכת פיזיקלית, ההוצאה של רכיב אחד יצרה פתאום שינוי בקופסה, ויש מקום כי כדור אחד חסר, ושאר הכדורים קצת מסתובבים ומנסים למצוא כל אחד את מקומו, והקופסה מנסה להגיע לשיווי משקל חדש. בסופו של דבר, תקבעו תצורה חדשה של הכדורים. בינתיים אצלכם הכדורים עוד מסתובבים ונחבטים זה בזה ... אתיוש, כל מה שאמרתי כאן לא בא חלילה להפחית מכאבך, ולצערי גם לא יכול להקל עליו. מה שאולי יכול לעזור זו התובנה שמה שאת עוברת הוא טבעי לחלוטין! ועם הזמן, כאב לא פחות, אך הוא מתמתן. ועוד משהו. לא לוותר על הפסיכולוגית! אם אבא לא יסכים לממן, בקשי מסבא וסבתא אולי? ועוד משהו אחרון. אנחנו כאן! ואני שמחה שאת נכנסת לקבל כאן תמיכה.

ענק.