נמאס לי להיות אני...

נמאס לי להיות אני...

נמאס לי להיות בחורה "חכמה" ו"מוכשרת" שכמעט לא מסוגלת להחזיק שום דבר בחיים שלה.
נמאס לי לא להיות מסוגלת לעבוד בגלל החרדות שלי, לא להיות מסוגלת ללמוד בגלל הדיכאון שלי. נמאס לי שאני בקושי מצליחה להחזיק את הדירה במצב סביר, כשכל מה שאני עושה זה להיות בבית. נמאס לי שאני לא מצליחה אפילו לצייר או לכתוב יותר.
נמאס לי להיות אדם לא מתפקד, שתלוי באחרים (כרגע בן הזוג, אחר כך גם ביטוח לאומי כשסוף סוף אשלים את התהליך).
אני לא מבינה למה דווקא עליי נגזר להידפק כל כך. למה לא יכולתי להיות מישהי אחרת, עם קשיים אחרים אבל יכולת תפקוד.
הייתי מקריבה את האינטיליגנציה הגבוהה מדי שלי ומקבלת קצת שלוות נפש.
מקריבה את היכולת שלי להתעניין בכמעט כל דבר כדי לקבל ילדות נורמלית, כך שאהיה קצת פחות דפוקה בבגרותי.
נמאס לי מהמחשבה הריאלית עד כאב שאני אצטרך להיות בטיפול פסיכולוגי, ואולי גם פסיכיאטרי, במשך שארית חיי.
אני רוצה להיות מישהי אחרת. פשוטה יותר. נורמלית יותר. בינונית יותר.
מה זה שווה בכלל, להיות כל כך מיוחדת אם אני לא מצליחה להביא שום דבר לידי ממשות?
 

Lundi Bleu

New member
גם אני מכיר את הקטע,

שקשה לעסוק אפילו בתחביבים... אני חושב שזה משהו שדי קשה להסביר לאנשי מקצוע... למשל בהתחלה לא רצו לתת לי ריטלין כי אמרתי שאני כותב.
 
גם וגם

אני בהחלט יכול להבין את ההרגשות שאת מתארת,
אבל גם את בודאי יודעת
שאי אפשר לתת חלק מאינטיליגנציה ומהכשרונות
כדי לקבל קצת שלוות נפש.
צריך גם וגם.
גם אינטיליגנציה וכישרון
וגם שלוות נפש.
נקווה שהטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי יסייעו בכך.
האם היית יכולה לשתף אותנו בציורים שלך
ובכתיבה שלך?
 
גם הכינוי שבחרת מסקרן

היית מוכנה לשתף
מה עומד מאחורי הבחירה הזו?
נדמה לי שרק ספרדים אוכלים קטניות בפסח...
 
הסיפור מאחורי הניק

אני דתל"שית מבית אשכנזי,
ואבא שלי היה כל כך פדנט ושתלטן שהוא לא הרשה לי ללכת לבקר חברות (דתיות! אפילו אשכנזיות!) מחשש קטניות.
כשבחרתי לי ניק (בזמנו כדי להיות בפורום יוצאים בשאלה), הרגשתי שהכינוי הזה מבטא את הצד המעט מרדני הזה.
 

מני אה

New member
פנית לאלוהים עם המצוקות?

אם כן, במה ואיך אם בכלל זה עזר?
במה למשל את מוכשרת?
אם את בבית ואינטליגנטית, יעזור לשקוע בלימודים לא?
 

the lowkey

New member
ללמוד לחיות אם זה

זה אולי החלק הכי קשה ריגשית ,כאילו זה החלק הכי מדכא בהפרעה הזאת.
 

the lowkey

New member
הגבתי למה שקטנית כתבה בגדול

ולא ממש התייחסתי לתגובות אחרות. אני מבין שאת לא מדבר על לחיות עם זה ,אבל אני כן. מה האופציה להתעלם מזה ,כי אי אפשר. איך אפשר לחיות לצד ההפרעה הזאת בלי לקבל אותה? בלי להבין אותה? אני יודע שאני צריך לחיות עם זה ,זה חלק ממי שאני ממבנה האישיות שלי ,אי אפשר להסיר את זה. אז נכון שצריך לוותר על קרבות מסויימים ,אבל זה כדי לנסות להצליח איפה שאפשר. חייבים להכיר בבעיה הזאת כי היא לא הולכת ,אבל מתוך ההכרה הזאת אפשר ללמוד להתייצב רגשית ,להפסיק להתייסר ולשפוט את עצמנו על כך שלא ניתן לממש פוטנציאל אבוד. ואולי תוך כדי כך ותוך כדי מבט דיאלקטי רוחבי על החיים ,בלי לפחד להכיר במציאות ,בלי לפחד להכיר שיש בחיים גם רע שגם אותו צריך לקבל. אולי אפשר להגיע גם לשיוויון הנפש שאליו אתה מייחל.
 

tomasth

New member
אולי ראיה אחרת שמפרידה בין הבעיות והיתרונות ?

יכולת להיות בלי כל היתרונות אבל עם אותן הבעיות , ולמרות כל הבעיות יש לך את היתרונות ?
 
אם היתרונות היו באמת מוסיפים לי משהו...

אבל אני גם ככה לא מצליחה להביא אותם לידי מימוש אמיתי
 

tomasth

New member
קודם כל זה שיש לך אותם ומודעת לזה שהם יתרונות

גם מימוש חלקי עדיף מהעדר.
 

hyperlost

New member
מכירה את המשפט יש לך פוטנציאל אבל את לא ממשת אותו?

זה בערך מה שאני שומע כל החיים...
&nbsp
&nbsp
 
מזדהה...


גם אני חכמה ומוכשרת ואני בלי מקצוע, בלי בן זוג...
חכמה גורמת לכאב וסבל...

כל-כך כואב לי על איך שהחיים שלי נראים...

אמנם אני כבר לא בבית כל היום כמו בעבר וכן מתפקדת בדירה מבחינת ניקיון... אבל הייתי במקום הזה בעבר הרבה שנים... לא רק בבית אלא במיטה 20 שעות ביום...

חוץ מזה כמעט כל השכבה שלי כבר נשואות / עם בנזוג... (אני באה מהחברה הדתית)
אחותי הקטנה נשואה באושר + תואר.

כל הילדות הקטנות מהשכונה של הילדות שלי מתחתנות / התחתנו... + תארים.

ורק אני לבד... ושונה מהם כל-כך...
זה קשה להיות כל-כך שונה מהמשפחה שלך ומהסביבה שגדלת בה... גם מבחינת אמונות ודרך חיים וגם מבחינת הספק בחיים...

כולם בערך עם תואר / תואר שני... עובדות בתור מקצועיות בעוד אני הפועל הפשוט...

היה לי מקרה שנפגשתי עם מישהי שהייתה איתי בשירות לאומי, היא הגיעה לבי"ס שבו אני עובדת בתור מורה ואני סייעת שם...
פעם כשעבדנו באותה כיתה, היה ילד שהיה צריך שיסגרו לו את המכנסיים אחרי השירותים (בן 11 בערך) שזה משהו שאף אחת לא אוהבת לעשות, אבל גם המורות וגם הסייעות עושות... הוא בא אליה וביקש ממנה לסגור לו את המכנסיים אז היא קראה לי וביקשה ממני לעשות את זה... הרגשתי כל-כך מושפלת... למה? כי יש לך תואר? אז את ברמה מעלי?... זה היה ממש מעליב...


עוד משהו - הגיעה עכשיו עובדת סוציאלית חדשה למקום שאני נעזרת בו ומי היא אם לא חברה של אחותי הקטנה מהתיכון? קטנה ממני ב - 4 שנים? בת 23 בערך... זה נותן הרגשה כל-כך מחורבנת...


ואומרים לי הרבה חבל עלייך לכי ללמוד, תעשי תואר...
כאילו אני מבזבזת את החיים שלי ואני יכולה להיות יותר מסייעת...

אבל מה לעשות שאני לא בנויה ללמידה ויש לי הרבה קשיים?...
למה אין היום הבנה שלא כל אחד בנוי לתואר ולא כל אחד צריך לעשות תואר?...


השלמתי בגרויות אחרי התיכון במריחה של בערך 5 שנים... לא הסתדרתי בכלמיני מכינות, עזבתי וחזרתי ושוב עזבתי ושוב חזרתי... בסוף למדתי גם קצת לבד...
ואז כשהרגשתי שהמצב הנפשי שלי ממש בשיפור והרגשתי שוואלה אני פנויה ללמידה שלא כמו בתיכון...
הלכתי ועשיתי פסיכומטרי למרות שהיה סיוט...

והתחלתי ללמוד עם המערכת הכי מצומצמת שיש... מה שהיה נשמע כמו משהו שיכול להסתדר...
מה שנגמר בצורה רעה מאוד מאוד... לא הסתדרתי חברתית...
אני איטית ועם הפרעת קשב וממש התקשיתי ללמוד... והיה לי מאוד משעמם... היה לי קשה לשבת בכיתה... היה לי רע שם...
המצב שלי מהר מאוד הדרדר וכל יום יצאתי בוכה וכמה בכיתי שם...
בסמסטר השני לא עשיתי את רוב העבודות ולא ניגשתי למבחנים... כי תכננתי לעזוב...
בסוף החליטו לסיים את לימודי כי הם חשבו שזה לא לכוחות שלי ואני אקרוס להם...
יצאו הכי הכי מנייאקים... כי אני באתי אל ראש החוג ואמרתי לו שאני רוצה לעזוב, הוא שיכנע אותי להישאר ואחרי שבועיים קרא לי לשיחה ובעצם הודיע לי שהוא מעיף אותי... אז יצאתי עם חוויה מאוד מאוד קשה של דחייה... הרגשתי שזרקו אותי כמו זבל ולא רצו אותי...
הייתי כמה חודשים בבית בלי לעשות כלום, מושפלת עד עפר...
הייתי שבורה עם בטחון עצמי מתחת לבלטות מרגישה אפס... לא מאמינה שירצו אותי בשום מקום...
לקח לי הרבה זמן לאסוף את השברים... עדיין זה כואב...

לא סיימתי אפילו שנת לימודים אחת עם תוכנית מצומצמת ביותר... מה שגרם לי לתסכול רב, לכעס על עצמי ותחושה של ייאוש.
הרגשתי כישלון אחד גדול.


השקעתי כל-כך הרבה כדי להגיע לשם והם היו קרים ולא עניין אותם...
ורציתי לעשות תואר כדי להרגיש שווה...
וחשבתי שאני במצב יציב, חשבתי שאני אהיה מסוגלת אחרי הרבה טיפול, אבל לא... זה שבר אותי לחלוטין...
מאז אני מסרבת לחשוב על חזרה לאקדמיה...

אני לא מתכננת ילדים אז אני לא צריכה הרבה כסף ויש לי את הקצבה גם כך שאני יכולה להרוויח פחות...
 
היה לראש החוג מאוד חשוב

להגיד את המילה האחרונה ולהעיף אותי... וזאת למרות שהם סיכמו שמרצה (פסיכולוגית במקצועה) שהייתי בקשר טוב איתה והעריכה אותי, תדבר איתי על זה בצורה עדינה ונגיע לזה ביחד...
 
למעלה