קטנית בפסח
New member
נמאס לי להיות אני...
נמאס לי להיות בחורה "חכמה" ו"מוכשרת" שכמעט לא מסוגלת להחזיק שום דבר בחיים שלה.
נמאס לי לא להיות מסוגלת לעבוד בגלל החרדות שלי, לא להיות מסוגלת ללמוד בגלל הדיכאון שלי. נמאס לי שאני בקושי מצליחה להחזיק את הדירה במצב סביר, כשכל מה שאני עושה זה להיות בבית. נמאס לי שאני לא מצליחה אפילו לצייר או לכתוב יותר.
נמאס לי להיות אדם לא מתפקד, שתלוי באחרים (כרגע בן הזוג, אחר כך גם ביטוח לאומי כשסוף סוף אשלים את התהליך).
אני לא מבינה למה דווקא עליי נגזר להידפק כל כך. למה לא יכולתי להיות מישהי אחרת, עם קשיים אחרים אבל יכולת תפקוד.
הייתי מקריבה את האינטיליגנציה הגבוהה מדי שלי ומקבלת קצת שלוות נפש.
מקריבה את היכולת שלי להתעניין בכמעט כל דבר כדי לקבל ילדות נורמלית, כך שאהיה קצת פחות דפוקה בבגרותי.
נמאס לי מהמחשבה הריאלית עד כאב שאני אצטרך להיות בטיפול פסיכולוגי, ואולי גם פסיכיאטרי, במשך שארית חיי.
אני רוצה להיות מישהי אחרת. פשוטה יותר. נורמלית יותר. בינונית יותר.
מה זה שווה בכלל, להיות כל כך מיוחדת אם אני לא מצליחה להביא שום דבר לידי ממשות?
נמאס לי להיות בחורה "חכמה" ו"מוכשרת" שכמעט לא מסוגלת להחזיק שום דבר בחיים שלה.
נמאס לי לא להיות מסוגלת לעבוד בגלל החרדות שלי, לא להיות מסוגלת ללמוד בגלל הדיכאון שלי. נמאס לי שאני בקושי מצליחה להחזיק את הדירה במצב סביר, כשכל מה שאני עושה זה להיות בבית. נמאס לי שאני לא מצליחה אפילו לצייר או לכתוב יותר.
נמאס לי להיות אדם לא מתפקד, שתלוי באחרים (כרגע בן הזוג, אחר כך גם ביטוח לאומי כשסוף סוף אשלים את התהליך).
אני לא מבינה למה דווקא עליי נגזר להידפק כל כך. למה לא יכולתי להיות מישהי אחרת, עם קשיים אחרים אבל יכולת תפקוד.
הייתי מקריבה את האינטיליגנציה הגבוהה מדי שלי ומקבלת קצת שלוות נפש.
מקריבה את היכולת שלי להתעניין בכמעט כל דבר כדי לקבל ילדות נורמלית, כך שאהיה קצת פחות דפוקה בבגרותי.
נמאס לי מהמחשבה הריאלית עד כאב שאני אצטרך להיות בטיפול פסיכולוגי, ואולי גם פסיכיאטרי, במשך שארית חיי.
אני רוצה להיות מישהי אחרת. פשוטה יותר. נורמלית יותר. בינונית יותר.
מה זה שווה בכלל, להיות כל כך מיוחדת אם אני לא מצליחה להביא שום דבר לידי ממשות?
