secret self
New member
נמאס לי להיות אני.
נראה שאני חוזרת לפה בכל פעם שהבדידות מכה ללא רחם. מדובר בעיקר בחוויה סובייקטיבית, הרגשה של לבד עם חוויות רגשיות קשות. ושוב אני נופלת רגשית, סביב ארוע שהותיר אותי בחוויית פגיעה ואכזבה וחוסר בטחון. לפעמים אני פשוט יותר מדי בשבילי (אולי גם בשביל האחרים) ונמאס לי להיות אני. לא עולה לי בראש דמות אחרת שהייתי רוצה להיות, אלא פשוט רצון לא להיות. אז שום פעם רע לי ושוב פעם אני חוזרת לפה. צריכה לכתוב ולשים את הדברים שם בחוץ, כאילו יש בפעולה הזאת מעין עדות לכך שמה שאני מרגישה הוא-הוא אכן מה שעובר עלי. לא יודעת אם המשפט האחרון הגיוני בכלל, אבל בימים האחרונים ההגיון לא מצליח להרגיע את סערת הרגשות. סיפרתי לכן פעם שאני שונאת את זה שאני לא מצליחה לגרום לרגש להיות בדיוק מה שאני רוצה שהוא יהיה? שונאת את זה שהוא משתלט עלי ומצווה על עצמי להתנתק. זה מצליח רק לפרקים ואולי בגלל זה אני עדיין לא מפורקת כליל. (אני מפחדת שנגמרים לי הכוחות)
נראה שאני חוזרת לפה בכל פעם שהבדידות מכה ללא רחם. מדובר בעיקר בחוויה סובייקטיבית, הרגשה של לבד עם חוויות רגשיות קשות. ושוב אני נופלת רגשית, סביב ארוע שהותיר אותי בחוויית פגיעה ואכזבה וחוסר בטחון. לפעמים אני פשוט יותר מדי בשבילי (אולי גם בשביל האחרים) ונמאס לי להיות אני. לא עולה לי בראש דמות אחרת שהייתי רוצה להיות, אלא פשוט רצון לא להיות. אז שום פעם רע לי ושוב פעם אני חוזרת לפה. צריכה לכתוב ולשים את הדברים שם בחוץ, כאילו יש בפעולה הזאת מעין עדות לכך שמה שאני מרגישה הוא-הוא אכן מה שעובר עלי. לא יודעת אם המשפט האחרון הגיוני בכלל, אבל בימים האחרונים ההגיון לא מצליח להרגיע את סערת הרגשות. סיפרתי לכן פעם שאני שונאת את זה שאני לא מצליחה לגרום לרגש להיות בדיוק מה שאני רוצה שהוא יהיה? שונאת את זה שהוא משתלט עלי ומצווה על עצמי להתנתק. זה מצליח רק לפרקים ואולי בגלל זה אני עדיין לא מפורקת כליל. (אני מפחדת שנגמרים לי הכוחות)
