Born To Try1
New member
נמאס כבר.
היי אני בת 18 תושבת הקריות ורציתי לשתף אתכם באיך שאני מרגישה כי אני כבר לא יודעת מה לעשות. כשכל זה התחיל הייתי חזקה. דאגתי שהחדר ביטחון יהיה מוכן, דאגתי לחזק את אחיותיי כשהן שאלו:"יהיה טוב נכון?" ועשיתי כל מה שיכולתי כדי לשמור על שפיות במצב הזה גם כשהתחילו קטיושות לעבר חיפה. אתמול הגעתי כבר לנקודת שבירה. ביקשתי מאמא שלי לנסוע לדרום או אפילו למרכז הארץ רק כדי שיהיה לי שקט נפשי אפילו לכמה דקות. ברור לי שכולנו יחד בזה, ברור לי שהחיילים עושים הכל כדי שזה ייפסק ואני מתפללת כל הזמן שה' יחזק את צה"ל בכל יום ושאף אחד מאיתנו לא ייפגע אבל זה עדיין קשה. במשך הימים האחרונים אני לא אוכלת כמו שצריך ולא ישנה כמו שצריך. דיברתי עם איזה אחת מהמוקד שעוזר לאנשים במצב לחץ, היא הייתה מאוד נחמדה ועשתה הכל כדי להרגיע אותי, היא אמרה לי שאני מזיקה לבריאות שלי ושאם לצאת מאיזור חיפה זה מה שירגיע אותי אז כדאי שאני אעשה את זה. אני לא סובלת את זה שדוד שלי בת"א מתקשר לאמא שלי בזמן שאנחנו תחת התקפה ואומר לה: "אנחנו בת"א אוכלים לנו גלידה" (נו באמת...) בגלל התגובות האחרונות שלי למצב המשפחה שלי אומרת לי שאני לא מאמינה בה', שאני לא סומכת עליו שיציל אותנו בסופו של דבר אבל הם לא מבינים שזה לא העניין ושאני *כן* בוטחת בה'. (הרי למי אני מתפללת כל הזמן?? למה אני קוראת תהילים כל הזמן?) העניין האמיתי הוא שזה שאני מאוד מציאותית. אמא שלי מתחזקת מזה שאנשים אומרים לה:"זה לא יגיע לפה" (מה?!) ואבא שלי בכלל אדיש...הוא אומר לי שגם ככה אי אפשר לנסוע כי הוא עובד. -מה הקשר? אז הוא יכול לשים את המשפחה שלו במקום יותר מוגן ואז להמשיך לעבוד. (הוא עובד באיזור המרכז). אז מבחינתי זה סתם תירוץ. הם ממשיכים להגיד לי שגם ת"א אביב מאויימת ואני מסבירה להם למה חיפה היא מטרה גדולה-אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. כך שת"א כרגע מקום יותר בטוח (בלי עין הרע) וזה שאני בוטחת בה' זה אומר שאני לא אמורה לפחד? זה שאני יותר בחרדה שזה אומר שאני לא סומכת עליו? לא. זה אומר שאני אדם נורמלי שמבין את המצב סביבו ואת הסכנה. ביקשתי רק שקט נפשי כי אני מתחילה להישבר, אני מנסה להתחזק ומנסה להחזיק מעמד כל הזמן אבל בסופו של דבר בכל פעם שיש אזעקה אני רק רוצה לצאת מכאן רק כדי לנשום טיפה. הרחוב שלי כולו כמעט ריק, כולם עוזבים. חברות שלי מירושליים,תל אביב, ראש העין ועוד אומרים לי "למה אתם לא יוצאים משם?" מה שמוסיף ללחץ. בעיקרון אני מכירה את הראש של אמא שלי היא אומרת לי:"זה בסדר, כולם מסתובבים ברחובות" זה אמור להרגיע אותי שיש אנשים טיפשים שפיקוד העורף בפירוש אמר להישאר במרחבים המוגנים והם עדיין מסתובבים בחוץ בשאננות ואומרים:"לפה זה לא יגיע"?! זה מה שמרגיע את אמא שלי-שאנשים אומרים לה שיהיה בסדר ושזה לא יגיע אבל בואו נתעלם שניה מהאשליה הזאת ונסתכל למציאות בעיניים-מאיפה הם יודעים?? הם לא. זאת סתם דרך בשבילם להרגיע את עצמם כי יש מן צורך טבעי לחזור לשגרה למרות מה שקורה. אני לא פסימית. ואני לא רוצה להיות פסימית. אני פשוט מסתכלת על המציאות כי זו המציאות. כל מה שאני רוצה כרגע זה שקט נפשי-כמו כולנו. אני יכולה לנסות ולהמשיך לשמור על אופטימיות גם אם אני אהיה במרכז הארץ, אף אחד לא אמר ששם לא יתקפו. מה שבטוח-ת"א זה לא חיפה. למרות כל זה אני מנסה להשאיר את התקווה בלב תמיד. כי עם ישראל הוא העם הנבחר וה' איתנו. אני מקווה שלא תשפטו אותי יותר מדיי בחומרה-כי זה מה שאני מרגישה עכשיו. שה' ישמור עלינו מכל משמר עלינו ועל החיילים שלנו.
היי אני בת 18 תושבת הקריות ורציתי לשתף אתכם באיך שאני מרגישה כי אני כבר לא יודעת מה לעשות. כשכל זה התחיל הייתי חזקה. דאגתי שהחדר ביטחון יהיה מוכן, דאגתי לחזק את אחיותיי כשהן שאלו:"יהיה טוב נכון?" ועשיתי כל מה שיכולתי כדי לשמור על שפיות במצב הזה גם כשהתחילו קטיושות לעבר חיפה. אתמול הגעתי כבר לנקודת שבירה. ביקשתי מאמא שלי לנסוע לדרום או אפילו למרכז הארץ רק כדי שיהיה לי שקט נפשי אפילו לכמה דקות. ברור לי שכולנו יחד בזה, ברור לי שהחיילים עושים הכל כדי שזה ייפסק ואני מתפללת כל הזמן שה' יחזק את צה"ל בכל יום ושאף אחד מאיתנו לא ייפגע אבל זה עדיין קשה. במשך הימים האחרונים אני לא אוכלת כמו שצריך ולא ישנה כמו שצריך. דיברתי עם איזה אחת מהמוקד שעוזר לאנשים במצב לחץ, היא הייתה מאוד נחמדה ועשתה הכל כדי להרגיע אותי, היא אמרה לי שאני מזיקה לבריאות שלי ושאם לצאת מאיזור חיפה זה מה שירגיע אותי אז כדאי שאני אעשה את זה. אני לא סובלת את זה שדוד שלי בת"א מתקשר לאמא שלי בזמן שאנחנו תחת התקפה ואומר לה: "אנחנו בת"א אוכלים לנו גלידה" (נו באמת...) בגלל התגובות האחרונות שלי למצב המשפחה שלי אומרת לי שאני לא מאמינה בה', שאני לא סומכת עליו שיציל אותנו בסופו של דבר אבל הם לא מבינים שזה לא העניין ושאני *כן* בוטחת בה'. (הרי למי אני מתפללת כל הזמן?? למה אני קוראת תהילים כל הזמן?) העניין האמיתי הוא שזה שאני מאוד מציאותית. אמא שלי מתחזקת מזה שאנשים אומרים לה:"זה לא יגיע לפה" (מה?!) ואבא שלי בכלל אדיש...הוא אומר לי שגם ככה אי אפשר לנסוע כי הוא עובד. -מה הקשר? אז הוא יכול לשים את המשפחה שלו במקום יותר מוגן ואז להמשיך לעבוד. (הוא עובד באיזור המרכז). אז מבחינתי זה סתם תירוץ. הם ממשיכים להגיד לי שגם ת"א אביב מאויימת ואני מסבירה להם למה חיפה היא מטרה גדולה-אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. כך שת"א כרגע מקום יותר בטוח (בלי עין הרע) וזה שאני בוטחת בה' זה אומר שאני לא אמורה לפחד? זה שאני יותר בחרדה שזה אומר שאני לא סומכת עליו? לא. זה אומר שאני אדם נורמלי שמבין את המצב סביבו ואת הסכנה. ביקשתי רק שקט נפשי כי אני מתחילה להישבר, אני מנסה להתחזק ומנסה להחזיק מעמד כל הזמן אבל בסופו של דבר בכל פעם שיש אזעקה אני רק רוצה לצאת מכאן רק כדי לנשום טיפה. הרחוב שלי כולו כמעט ריק, כולם עוזבים. חברות שלי מירושליים,תל אביב, ראש העין ועוד אומרים לי "למה אתם לא יוצאים משם?" מה שמוסיף ללחץ. בעיקרון אני מכירה את הראש של אמא שלי היא אומרת לי:"זה בסדר, כולם מסתובבים ברחובות" זה אמור להרגיע אותי שיש אנשים טיפשים שפיקוד העורף בפירוש אמר להישאר במרחבים המוגנים והם עדיין מסתובבים בחוץ בשאננות ואומרים:"לפה זה לא יגיע"?! זה מה שמרגיע את אמא שלי-שאנשים אומרים לה שיהיה בסדר ושזה לא יגיע אבל בואו נתעלם שניה מהאשליה הזאת ונסתכל למציאות בעיניים-מאיפה הם יודעים?? הם לא. זאת סתם דרך בשבילם להרגיע את עצמם כי יש מן צורך טבעי לחזור לשגרה למרות מה שקורה. אני לא פסימית. ואני לא רוצה להיות פסימית. אני פשוט מסתכלת על המציאות כי זו המציאות. כל מה שאני רוצה כרגע זה שקט נפשי-כמו כולנו. אני יכולה לנסות ולהמשיך לשמור על אופטימיות גם אם אני אהיה במרכז הארץ, אף אחד לא אמר ששם לא יתקפו. מה שבטוח-ת"א זה לא חיפה. למרות כל זה אני מנסה להשאיר את התקווה בלב תמיד. כי עם ישראל הוא העם הנבחר וה' איתנו. אני מקווה שלא תשפטו אותי יותר מדיי בחומרה-כי זה מה שאני מרגישה עכשיו. שה' ישמור עלינו מכל משמר עלינו ועל החיילים שלנו.
