נמאססססס!!!!!!!!

[birka]

נמאססססס!!!!!!!!

לא רוצה להתגייס! לא רוצה קרבי! לא רוצה שיבקרו אותי שם! לא רוצה שילוו אותי בכלל! הרי היא לא שם! ואני מנסההה!!!! אני מנסה לחייך... ולצחוק ולא לחשוב עליה... בכלל אבל זה קשה! קשה להישאר רגועה כשכל מה שאני רוצה זה לצרוח!!!! נאמס לי שכולם מתערבים לי בחיים...!! ואם אני אבכה אז הם יתערבו יותר... אז אני שותקת! אבא שלי חיבק אותי השבוע הרגשתי בחילה לא רציתי אותו לידי! אני רוצה רק אותה! תמיד שחיבקתי אותו זה היה בכלל שהיא אמרה לי אני רוצה רק להיעלם... תקראו לזה בריחה מהמציאות.. אבל אני אישית מעדיפה את האופריה לעומת החיים שלי כרגע כי יכולתי לקרוא להם מושלמים... אבל היא לא פה... אז איך זה יכול להיות מושלם? נמאס לי להיות חזקה! נמאס להגיד שהכל בסדר! נמאס לי לחייך! אני מפחדת... מפחדת שאני לא אעמוד בטירונות...(05) ושלא יהיה לי למי לבכות... כי הם לא מבינים אותי... הם לעולם לא יבינו... כל מה שהם עושים זה בגלל שהיא ביקשה מהם... הם לא באמת רוצים את זה... לטפל בי... אני מעמסה... הם קנו לי דברים לצבא- זה מהכסף שלהם... הם בטח חושבים למה אני צריך לשלם עליה שהייתי צריכה אותם הדבר היחיד שהם עשו זה לצעוק עלי.. שאני לא בסדר... שאני לא מנקה... שאני מבזבזת...שאני אוכלת רק בחוץ... היה להם טענות על הכללללל! אבל הם לא ישבו איתי פעם אחת ואמרו לי אנחנו גאים בך... גאים בך שהוצאת תעודת בגרות... שעשית פסיכומטרי ולה... תמיד כעסתי עליה שהיא חולה... שזה לא פייר שהיא הביאה אותי לעולם שזה אנוכי תמיד ידעתי שבאיזשהו שלב היאתעזוב אותי... אבל לא חשבתי שזה כל כך מוקדם... שאת הדברים הפשוטים... כמו להראות לה איזה סוג גרביים קניתי, את התיק... בבקו"ם... מה לעשות כשהם יחבקו אותי.? אני בכלל לא רוצה אותם! הבטחתי לעצמי שאני יחזיק מעמד בשבוע הזה... שאני לא אבכה... אבל היום.. הכל חזר... איך אני יעמוד בבקו"ם ליד 200 בנות... ואקשיב לשיחות שלהן עם אימא... כשלי אין אחת? איך?

 

[o s n a t t]

הי חמודה

הי חמודה אני מבינה את כאבך ומה את חששותיך גם אני ביום אתגייס יהיה שם חסר אדם אחד אבל לצערנו הרב זה חלק מהחיים וכמו שאמרו לי כבר מותר לנו להרגיש ככה . ואני מרגישה גם את מה שאת מרגישה אבל אני כבר חווה את זה בבית הספר בתיכון . אני רק רוצה לומר לך ולאחל לך בהמון אהבה שתהיי חזקה ותמיד תדעי שיש לנו מלאך קטן ונפלא ששומר ומגן עלינו ממרום אומנם לצערנו הוא לא לידנו אבל אני גם מאוד גאה בך על הצלחותיך כי בטוח עבדת קשה בשביל זה ותמשיכי כך כי את יכולה למרות התסכול הגעגוע והכאב כי אם אין אני לי מי לי משפט נכון מאוד ולמרות מה שאת עוברת כרגע תוכחי לכולם שאת אדם נפלא שיכול להצליח ובגדול ואת יודעת מה לפעמים יש אנשים שחייבים להלחם על הזכויות הטבעיות שלהם לקבלת צומת ל ואולי זה מה שאת ואני צריכות כמובן שאני לא מכירה אותך מספיק אבל אם משהו מציק לך תדברי לפעמים זה עוזר

 

[birka]

תודה....

אומרים שבקרבי... האתגר זה היכולת הנפשית של אדם לשרוד... בתנאים... אני לא יכולה לדבר... כי אז אני לא אפסיק.. ואם אני אדבר... איזה כוחות ישארו לי בשביל לעשות את מה שאני ואימא שלי תיכננו? כי תיכננו המון... אני חייבת לה את זה... לעשות את כל מה שהבטחתי לה... אם אני אשבר.. אני לא אקום... זה פסימי... אני יודעת... תודה רבה... ואם את צריכה אוזן... אני אשמח להקשיב...

 

[BooBee]

היי, את לא חייבת ../images/Emo20.gif

אף אחד לא מכריח אותך ללכת לקרבי, אם את לא רוצה. ואת לא חייבת לשמור הכל בפנים, את בסוף תתפוצצי וזה יהיה יותר כואב. תבכי, תבכי, מה אכפת לך. תבכי אחרי שכולם הולכים לישון, לתוך הכרית. אולי תלכי לחברה טובה או בת דודה שאת מאוד אוהבת ותבכי אצלה. את יודעת, אני בת 27, חזרתי לגור אצל המשפחה שלי לפני שלושה חודשים והדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה הפרטיות שלי. קודם גרתי לבד בדירה משלי, ואיזה כיף היה להתפרק בבכי לבד בבית, בלי שמישהו ידחוף את האף שלו וישאל "רויטל מה קרה?". ומצד שני החיבוק הזמין הזה שיש לי בבית, מאחי מאחותי, קוסם כל כך... ומצד שלישי לפעמים אני פשוט בורחת לי לאיזה יום מפנק בתל אביב. יוצאת בבוקר חוזרת בערב. וכל היום כמעט עובר בשתיקה, בלי שיפריעו לי. בלי שיגידו לי משהו, אפילו לא ההערה הכי קטנה שיש. אני מספרת לך את זה, כי מה שאני רוצה בעצם לומר הוא שאת בוגרת מספיק להבין שאם יש משהו שגורם לנו לסבל ולטלטלות רגשיות עמוקות כמו שאת מתארת כאן, זה בעיקר חוסר איזון כלומר בין מה שאת רוצה שיהיה לבין מה שיש במציאות. את צריכה למצוא את האיזון הזה, שיעניק לך שלווה. לא חייבים או זה או זה. אפשר לשלב, בין יגון, כאב, געגועים וחוסר חשק לעשות דברים לבין דברים שאת רוצה להגשים עבור עצמך כמו למשל שירות צבאי מעניין קריירה או לימודים אחרי שתשתחררי, יחסים תקינים עם המשפחה שלך. זה יכול לקרות, שתדעי אם קודם כל תמצאי את האיזון הפנימי בתוכך ותתעלי מעל היסורים שלך, שברור לי שהם מסבים לך לא מעט סבל. אולי תבקשי מהם שלא ילוו אותך לבקו"ם? אולי הם מאוד רוצים לבוא ולהיות איתך ביום הזה? לא כל כך ברור מההודעה שלך מה הולך שם במשפחה שלך. יש לך אחים או אחיות גדולים ממך? כי אם כן אני בטוחה שקשה להם בלי אמא כמו שלך קשה, רק שלהם יש את הדרכים שלהם היחודיות לבטא את השכול שלהם. תנסי לחשוב מה עובר עליהם, ורק אז, כשתוכלי להזדהות עימם, אולי תוכלי לבוא, להפתיע עם חיבוק ולהגיד "גם אני מתגעגעת אליה". ואולי משם יבוא הגישור הזה שאת כל כך זקוקה לו. והאישור הזה, שהם גאים בך. אולי תשאלי אותם. אני עושה את זה עם ההורים שלי. הם לא אומרים שהם גאים. אני באה ושואלת: אתם גאים בי?. ואז הם אומרים כן, בטח שאנחנו גאים ואני נרגעת. אז הם לא יזמו אז מה. דבר אחרון, כשאת תהיי בטירונות, תגיע מש"קית מיוחדת שתדבר איתכן, אם למשל את צריכה אילו שהן הקלות או משהו דומה בגלל שאת יתומה מאמא, את צריכה להודיע על כך למפקדת שלך בטירונות. לי היו בטירונות כמה בחורות יתומות מאחד ההורים או אחיות שכולות, ואני יודעת שהשיחה עם המשק"ית ת"ש עזרה להן ואחר כך כשהוצבו לתפקידים שונים, הן קיבלו הקלות. גם אחותי כשהיתה בצבא קיבלה הקלות מסוימות בגלל אחותנו שנפטרה. הכי חשוב שתשמרי על עצמך ותעשי מה שטוב לך לעשות. אל תרגישי מחויבת לדבר. תהיי מחויבת קודם כל לעצמך ומשם תמשיכי הלאה. שלך רויטל.

 

[birka]

אני רוצה...

אני רגישה כזו... מאנשים בעלי סמכות... אם מורה תצעק עלי אני אבכה... בצבא... כך תמיד אני ואימא שלי אמרנו- אני אתבגר... יצעקו עלי ואני אלמד לחיות עם זה ולענות חזרה... המשפחה שלי... זה עניין די מסובך.. אני לא ממש מחבבת את אבא שלי... יש לי 3אחים גדולים... מתוכם אחת... שליוותה את אימא שלי בביה"ח בזמן שאני למדתי ושמרתי על הילדים שלה... בחצי שנה הזו היא התערבה לי בחיים, דאגה שאני אסדר את הבית וכיו"ב צעקה עלי שהייתי לא בסדר... אבל היא אף פעם לא חיבקה אותי שהייתי צריכה חיבוק... לכן אני לא חושבת שיש סיבה שהחיבוק הזה יגיע בזמן הטירונות הם נחמדים אלי בגלל שאימא שלי ביקשה... כי זו הצוואה שלה.. אבל לא בגלל שהם רוצים!!!! הם נותנים לי להרגיש רע שאני מחייכת לא ממש מפרגנים לי לא אז ולא עכשיו אני לא רוצה הקלות... כל הרעיון זה להתרחק... כמה שיותר... הלוואי ויכולתי לבקש את זה מהם... אבל אני לא רוצה ליצור חיכוכים... הם באים לכאן מחר... יום לפני... מן ארגון משפחתי... כמו שהיינו אמורים לעשות איתה... אני לא רוצה את זה...לא רוצה כלום! אבל אין עם מי לדבר... הם גדולים-הם יודעים תודה על ההקשבה... יש לי המון חברות שאפשר לדבר איתם... אבל זה קשה... להפיל את המטענים שלי על בחורות בנות 18... אז שוב תודה... ושיהיה לכולנו שבוע טוב...:+)

 

[תמימו]

סתם עצה לא קשורה

לא כדאי לך לענות למפקדים שלך בצבא... לא יצא מזה הרבה טוב לדעתי

 

[BooBee]

תמימו, את כבר היית בצבא?

אני זוכרת שלא. חבל לתת עצות שלא מתוך נסיון, את לא חושבת? יש מפקדים טובים בצבא, אני למשל בורכתי בשניים כאלה, פשוט מדהימים. אסור להכליל.

 

[תמימו]

לא הייתי

רבים מחבריי כן, חוצמזה מכירה כמה מפקדים כאלה...

 

[הקיסרית האחרונה]

../images/Emo24.gifאני לא חושבת

שהיא עשתה את זה בכוונה, אני לא מאמינה שהיא רצתה להיות חולה ולעזוב אותך, אני רוצה להאמין שהיא הביאה אותך מאהבה וגידלה באהבה. כן, נכון, זה קשה. לגדול בלי אמא זה בהחלט קשה. אבל אנחנו לא יכולים לשלוט על הגורל שלנו, ואני חושבת שהיא קיבלה זכות גדולה להביא אותך לעולם. אני גם בטוחה שכשתגדלי קצת יותר ותמצאי בן זוג שנכון יהיה לך לבנות איתו חיים את תראי שיהיה לך יותר נוח, ואולי אפילו קצת יותר קל. זה דרך הטבע ילדה, וזה נכון שהורים מתים לפני ילדיהם (גם אם לא הגיע זמנם), לצערנו יש הרבה מצבים הפוכים. תהיי חזקה, תתגייסי בכיף כי הצבא זה מקום טוב. שיהיה לך בהצלחה

 

[linuxius]

ל-birka

אני לא מדבר פה הרבה אבל, לצערי גם אני חבר במועדון המאוד לא שמח של יתומים מאם. לפני חצי שנה אמא שלי נפטרה מדום לב בגיל 45. אני מספר לך את זה גם מכיוון שאני עתודאי שעומד להתגייס השנה ובמיוחד מכיוון שאח שלי הקטן ממני בשנה התגייס לאחר שאימי נפטרה. הוא היה אמור ללכת לקרבי אבל ויתר בסופו של דבר כדי לא להדאיג את אבא. אני מבין אותך ואת הכאב שלך, אין דבר עצוב יותר מלהסתכל אחורה באוטובוס מלשכת הגיוס ולא לראות את אמא מנופפת לשלום. אני האח הבכור במשפחה של 5 ילדים ואני מבין את הכעס שבצורך להציג פני חזק וברצון המטורף הזה פשוט לעזוב הכל ולהתפרק. את לא חייבת להתגייס לקרבי, אבל אם תתגייסי אני די מבטיח לך שאת תגלי שתעצומות הנפש שעברת חישלו אותך בצורה כזו שכבר יהיה קשה מאוד לשבור אותך.