חלק א´ [טריגר]
"אריאלה, אני יכולה לדבר איתך לרגע? "אני באמצע משהו" "טוב, כשתסיימי תיגשי אלי, אני רוצה לדבר איתך על משהו" מעניין מה היא רוצה ממני, חשבה אריאלה בינה לבין עצמה. היא גם פונה אלי במעין נימוס כזה, שאני תוהה אם יש בו משהו כנה, או שמה זה נימוס שלא קיים שם, אלא רק לצורכי נוחיות. היא סיימה לכתוב את הפסקה שהייתה באמצעה וניגשה לרוית. "כן, מה רצית?" "תראי, נורא קשה לי לדבר איתך על זה, אבל את האדם היחיד שאני יכולה לפנות אליו בנושא הזה. אני יודעת שיש לך את הידע שאני צריכה, ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך שלא תספרי לאף אחד על זה." אריאלה לא הבינה במה מדובר. היא ורוית מעולם לא היו קרובות ברמה כזו שרוית תסמוך עליה עם דברים אישים. אולי זה קשור למידע שלו היא זקוקה. "אוקיי, אני מקשיבה" "אם את עסוקה כרגע, אנחנו יכולות לדבר מאוחר יותר. ההבדלי שעות האלו עכשיו בהחלט לא מה שיעשה את ההבדל" "אני בסדר. אני רוצה לדעת מה קורה. דברי". "לא יודעת.. נורא קשה לי.. אולי אני סתם מנסה למצוא איזה מקום להתחמק מלנהל את השיחה הזו איתך עכשיו." אריאלה מהנהנת בראשה עם מבט מבין ומחכה בשקט לתת לרוית לדבר. "אני יודעת שאת התנדבת בועד למלחמה באיידס." "נכון" "אני רוצה לדעת פרטים על איזורי בדיקה, שעות, עלויות ובכלל.. קצת מידע על המחלה" "אין בעיה, אני יכולה לרשום לך את כל הפרטים האלו על דף נייר שישמר לך, ושלא נצטרך לסמוך על הזיכרון הרעועה במילא שלך.. " אמרה אריאלה תוך כדי קריצה וחיוך קל מעודד. "אני רואה שאת קצת לחוצה, רוצה לספר לי קצת מה קרה?" אריאלה הושיטה את ידה ואחזה בידה של רוית במגע חם ותומך. דמעות החלו לזלוג על לחיה של רוית. זה היה ברור לשתיהן שהיא מנסה לעצור את הדמעות ולא לתת להן לזרום, אבל איכשהו הן מצאו את דרכן החוצה. אריאלה חיזקה את האחיזה בידה של רוית. "זה בסדר. תקחי את הזמן". "את יודעת, אם זה היה נובע מאיזה מעשה של טיפשות או חוסר זהירות.. אבל.. זה.. איך אני אסביר לך.. אני אפילו לא יודעת מה היה שם.. אני.. ניסיתי להאבק! באמת.. הוא בא מעלי.. וניסיתי להזיז את הרגליים.. לא הייתי צריכה לעשות את זה!! רק החמרתי את המצב!! זה נקרע.. אני לא יודעת מה יש לי עכשיו! את מבינה? יכול להיות שיש לי משהו.. וזה בגללי.. למה זזתי כל הזמן??" רוית אמרה בקול חנוק, שלפעמים התגבר. "לקחתי את הגלולה של היום אחרי, אבל אני מפחדת מזה!!" אריאלה לא ממש ציפתה לזה. תוך כדי שהיא עדיין אוחזת בידה של רוית אמרה לה "אני מבינה את הפחד שלך, אבל את חייבת להבדק. את חייבת להבדק בשבילך! לדעת על גורלך, לדעת מה יהיה הלאה. את לא אשמה בכלום ממה שקרה שם!!! הוא האשם! הוא זה שלא מבין את משמעות המילים ואת משמעות המונח לא! אבל בשבילך עכשיו, בשביל השקט הנפשי שלך את צריכה להבדק. את צריכה לדעת מה קורה ואיך להמשיך הלאה." "אני מפחדת מידי, אני לא יודעת איך אני אמורה לעמוד בזה" הבכי מתחיל לזרום חזק יותר. אריאלה נותנת לרוית חיבוק גדול. אחד חזק שמעודד. שנותן כוח. "תודה" חיוך אוהב ומעודד. "חמודה, אני אבוא איתך. אני אהיה איתך שם ולאורך כל הדרך!! את לא לבד במערכה הזו!" "תודה" רוית אמרה בחיוך קל עם מבט עצוב בעיניים "אני מצטערת שנפלתי עליך ככה.. את בטח לא מבינה מה אני רוצה" . "ששששש אל תדאגי.. זה בסדר.." ========================================= כתבתי בינתיים עד לפה. כבר עייפה אז מפסיקה. אם יש למישהו הצעות איך להמשיך את זה.. מוזמנים לכתוב פה..
