נכתב לפני כמעט שנה...
אך לצערי עדין נכון. ואולי אף כואב יותר בינתיים. אבל אני קוראת את הכתוב ומנסה להתפס במילים... לחפש סיכוי, לחפש מוצא : ללכת לאיבוד בסבך המחשבות, לחפש מוצא מסביב – ואין לרצות, להאמין, לדרוש ולקוות שזה רק הזמן – שלא הגיע עדין. לבהות אל תוך החלל הרחוק כמו לחוש באפלה העוטפת, כמו על גבי ענן , מריר מתוק, אל חיק הבדידות, להיות נאספת. לחפש משמעות לכבדות , לשתיקות, לדממה שברעש מוקפת, לתהות אם אי שם , כשחולפות הדקות, תמצא לה גם דרך עוקפת. האם קיים לו השביל השקט, הצדדי, טבול בפרחים ובירק, שדרה של אויר שתחדור בעדי, ותשחרר נשמתי מהחנק? האם אי שם עוד מצייצות ציפורים, ונפתח לו ניצן בשושן? האם קיימים עוד תווים, ושירים מושרים בזמירות של ילד קטן? האם עוד שוקעות השמשות בימים בגוונים משתנים של אדום, וזריחות עוד פורצות בין רכסי ההרים ושולחות קרניים של חום? האם העולם עוד פועם ביופיו אי מעבר למסך הנסתר? האם רק אני נעלמתי לי פה מצפה לבואו של מחר, בלי יכולת לחלום , בלי יכולת לראות, בלי יכולת להרגיש ולחוות, בלי יכולת לפתוח עיניים פתאום, בלי יכולת לשתות ולרוות? ועוברות הדקות וחולפות ובאות, כמו הזמן פתאום נעצר, האם מחוגי השניות, הדקות, שומרים עוד על קצב מוכר? האם ככה סתם עוד קורה לפעמים שיד תושט אל אחר, ומישהו זוכה בביטחון החמים עד שהפחד חולף ועובר? האם עוד ישנם אנשים מחייכים? האם מתגלגל לו עוד צחוק? האם קיימים לבבות הפתוחים, גם אותי יום אחד לחבוק? האם ייתכן שבריק העוטף את הלב בקור מוזר ואכזר, עוד ייתכן כי יחלוף הכאב, ואמצע ``אני`` מאושר? עצובה. עצמי.
אך לצערי עדין נכון. ואולי אף כואב יותר בינתיים. אבל אני קוראת את הכתוב ומנסה להתפס במילים... לחפש סיכוי, לחפש מוצא : ללכת לאיבוד בסבך המחשבות, לחפש מוצא מסביב – ואין לרצות, להאמין, לדרוש ולקוות שזה רק הזמן – שלא הגיע עדין. לבהות אל תוך החלל הרחוק כמו לחוש באפלה העוטפת, כמו על גבי ענן , מריר מתוק, אל חיק הבדידות, להיות נאספת. לחפש משמעות לכבדות , לשתיקות, לדממה שברעש מוקפת, לתהות אם אי שם , כשחולפות הדקות, תמצא לה גם דרך עוקפת. האם קיים לו השביל השקט, הצדדי, טבול בפרחים ובירק, שדרה של אויר שתחדור בעדי, ותשחרר נשמתי מהחנק? האם אי שם עוד מצייצות ציפורים, ונפתח לו ניצן בשושן? האם קיימים עוד תווים, ושירים מושרים בזמירות של ילד קטן? האם עוד שוקעות השמשות בימים בגוונים משתנים של אדום, וזריחות עוד פורצות בין רכסי ההרים ושולחות קרניים של חום? האם העולם עוד פועם ביופיו אי מעבר למסך הנסתר? האם רק אני נעלמתי לי פה מצפה לבואו של מחר, בלי יכולת לחלום , בלי יכולת לראות, בלי יכולת להרגיש ולחוות, בלי יכולת לפתוח עיניים פתאום, בלי יכולת לשתות ולרוות? ועוברות הדקות וחולפות ובאות, כמו הזמן פתאום נעצר, האם מחוגי השניות, הדקות, שומרים עוד על קצב מוכר? האם ככה סתם עוד קורה לפעמים שיד תושט אל אחר, ומישהו זוכה בביטחון החמים עד שהפחד חולף ועובר? האם עוד ישנם אנשים מחייכים? האם מתגלגל לו עוד צחוק? האם קיימים לבבות הפתוחים, גם אותי יום אחד לחבוק? האם ייתכן שבריק העוטף את הלב בקור מוזר ואכזר, עוד ייתכן כי יחלוף הכאב, ואמצע ``אני`` מאושר? עצובה. עצמי.
