נכתב בדם
אני מנסה לחשוב תמיד , איפה אבדתי את עצמי , את האדם שבתוכי ואת מה שהייתי .אני מרגיש שאני נמצא בתוך מירוץ בלי נקודת סיום בחיים האלה . אני רץ מבלי לדעת לאן , ואני כל הזמן מסתכל אחורה , אני לא באמת יודע מה אני מרגיש היום ולמי , אני יודע שידעתי לאהוב בצורה עזה אבל ידעתי לכאוב בצורה לא רגילה . אני לא מצליח להבין מה באמת קרה לי ולמה הייתי חלש כל כך לכל הדרמות האלו . ואני לא יודע באיזה סרט אני חי . הכאב בסופו של דבר שיתק אותי והפך את ליבי לאבן והקשה כל איבר בגופי . הרצון הזה להשיג משהו שהוא לא שלי ולעולם לא היה שלי הוציא אותי מדעתי , ואני בורח , כל הזמן למקום אחר בתקווה שהמלחמות שיש בי יפסיקו , אבל אין להי סוף . אני חושב שביום שראיתי אותה שוב , ליבי התמלא ברגשות עזים והמפגש הזה גרם לי להבין מאיפה הכל התחיל , אהבתי אותה בצורה בריאה , זאת הייתה האהבה הראשונה שלי והיא באה באינטנסיביות כזאתי שלא יכולתי להתנגד לה , ונסחפתי לתוך מערבולות של ריגושים ושקרים , היא לא באמת ידעה מה היא עושה , היא הייתה ילדה בחופשה הם אמרו , אבל הכאב חדר כל כך עמוק , שכבר בשלב זה חצי ממני כבר היה גמור . החיבור איתה מחדש תיקן כל כך הרבה , זה מילא אותי והרגשתי שלם , יכולתי להרגיש , בזמן המפגש , איך הדמעות זולגות והרסיסים שבים למקומם ומתאחדים , השפע והמילוי מהמגע שלה זה זה שנתן לי להבין כמה האהבה הזאת הייתה גדולה . וכמה האכזבה הייתה קשה , וגם שניסיתי להמשיך הלאה , היא תמיד הייתה במקום הראשון ולא באמת הפסקתי לחשוב עלייה אף יום אחד בחיים שלי . במלחמה הזאת היו רק מפסידים , אף אחד לא קיבל את מה שהוא רצה . האגו והמעמד שבר הכל . והמרחק , כמה מר הוא יכול להיות ? והשקר ? כמה דם יכול הוא להוציא . באיזה שהוא שלב , הקול שלי השתתק ולא יכולתי להוציא מילה ואפילו לעשןת צעד , חליתי . והתקווה ? זה הדבר הכי פחות חיובי שיש , ניסיתי לעזור וגם אותה אהבתי ולא פחות , אומנם המתנתי שנה כמו זומבי אבל היא רק החמירה את המצב וגמרה עליי לגמרי , כמה היא יכלה לשקר , היא אף פעם לא הייתה שלי , כמו שהוא אמר היא הייתה בתוך חלום , וגם היא תברח יום אחד , כמוני , אני לא יודע למה חשבתי שלברוח , לחייך ולהגיד שהכל בסדר יפתור את הכל , זאת הייתה אשליה , כול השנים האחרונות היו אשליה אחת גדולה , שם האמנתי עוד באהבה , יכול להיות שהיא קיימת , אבל היא לא מה שחוויתי , זה היה קצת יותר . ואולי לא קוראים לזה אהבה בכלל . אז נאבדתי וטבעתי ושיקרתי ועבדתי עם עצמי על החסינות , כי בעולם כזה אין ברירה בכלל , אז אני מנסה לאסוף את השברים אבל יש לי חורים בידיים , ואני כל הזמן קורס ועדיין לא מצאתי את מקומי . גם איתה , על אף שאני מרגיש אלייה , זה לא אני , אני משהו אחר , מישהו אחר שנאבד איפה שהו בין אשליית האהבה ומערבולות התקווה , ויכול מאוד להיות שלא אצליח להתאהב שוב אלא אזרום ויכול להיות שאני לא אמצא את מה שהייתי . הכל רועש בפנים ואני לא יודע אם יום אחד אוכל למצוא מרפא , ואני לא יודע אם משהו יכול להשקיט את הצעקות האלה שיש לי בפנים , אני אדם חצוי , חצי מאושר וחצי שבור , כי אבדתי אותה איפה שהו , איזה יום אחד שכבר לא נותרו בי כוחות להלחם . אני חושב שהבנתי מי אני רק שאיבדתי את מה שהייתי .
אני מנסה לחשוב תמיד , איפה אבדתי את עצמי , את האדם שבתוכי ואת מה שהייתי .אני מרגיש שאני נמצא בתוך מירוץ בלי נקודת סיום בחיים האלה . אני רץ מבלי לדעת לאן , ואני כל הזמן מסתכל אחורה , אני לא באמת יודע מה אני מרגיש היום ולמי , אני יודע שידעתי לאהוב בצורה עזה אבל ידעתי לכאוב בצורה לא רגילה . אני לא מצליח להבין מה באמת קרה לי ולמה הייתי חלש כל כך לכל הדרמות האלו . ואני לא יודע באיזה סרט אני חי . הכאב בסופו של דבר שיתק אותי והפך את ליבי לאבן והקשה כל איבר בגופי . הרצון הזה להשיג משהו שהוא לא שלי ולעולם לא היה שלי הוציא אותי מדעתי , ואני בורח , כל הזמן למקום אחר בתקווה שהמלחמות שיש בי יפסיקו , אבל אין להי סוף . אני חושב שביום שראיתי אותה שוב , ליבי התמלא ברגשות עזים והמפגש הזה גרם לי להבין מאיפה הכל התחיל , אהבתי אותה בצורה בריאה , זאת הייתה האהבה הראשונה שלי והיא באה באינטנסיביות כזאתי שלא יכולתי להתנגד לה , ונסחפתי לתוך מערבולות של ריגושים ושקרים , היא לא באמת ידעה מה היא עושה , היא הייתה ילדה בחופשה הם אמרו , אבל הכאב חדר כל כך עמוק , שכבר בשלב זה חצי ממני כבר היה גמור . החיבור איתה מחדש תיקן כל כך הרבה , זה מילא אותי והרגשתי שלם , יכולתי להרגיש , בזמן המפגש , איך הדמעות זולגות והרסיסים שבים למקומם ומתאחדים , השפע והמילוי מהמגע שלה זה זה שנתן לי להבין כמה האהבה הזאת הייתה גדולה . וכמה האכזבה הייתה קשה , וגם שניסיתי להמשיך הלאה , היא תמיד הייתה במקום הראשון ולא באמת הפסקתי לחשוב עלייה אף יום אחד בחיים שלי . במלחמה הזאת היו רק מפסידים , אף אחד לא קיבל את מה שהוא רצה . האגו והמעמד שבר הכל . והמרחק , כמה מר הוא יכול להיות ? והשקר ? כמה דם יכול הוא להוציא . באיזה שהוא שלב , הקול שלי השתתק ולא יכולתי להוציא מילה ואפילו לעשןת צעד , חליתי . והתקווה ? זה הדבר הכי פחות חיובי שיש , ניסיתי לעזור וגם אותה אהבתי ולא פחות , אומנם המתנתי שנה כמו זומבי אבל היא רק החמירה את המצב וגמרה עליי לגמרי , כמה היא יכלה לשקר , היא אף פעם לא הייתה שלי , כמו שהוא אמר היא הייתה בתוך חלום , וגם היא תברח יום אחד , כמוני , אני לא יודע למה חשבתי שלברוח , לחייך ולהגיד שהכל בסדר יפתור את הכל , זאת הייתה אשליה , כול השנים האחרונות היו אשליה אחת גדולה , שם האמנתי עוד באהבה , יכול להיות שהיא קיימת , אבל היא לא מה שחוויתי , זה היה קצת יותר . ואולי לא קוראים לזה אהבה בכלל . אז נאבדתי וטבעתי ושיקרתי ועבדתי עם עצמי על החסינות , כי בעולם כזה אין ברירה בכלל , אז אני מנסה לאסוף את השברים אבל יש לי חורים בידיים , ואני כל הזמן קורס ועדיין לא מצאתי את מקומי . גם איתה , על אף שאני מרגיש אלייה , זה לא אני , אני משהו אחר , מישהו אחר שנאבד איפה שהו בין אשליית האהבה ומערבולות התקווה , ויכול מאוד להיות שלא אצליח להתאהב שוב אלא אזרום ויכול להיות שאני לא אמצא את מה שהייתי . הכל רועש בפנים ואני לא יודע אם יום אחד אוכל למצוא מרפא , ואני לא יודע אם משהו יכול להשקיט את הצעקות האלה שיש לי בפנים , אני אדם חצוי , חצי מאושר וחצי שבור , כי אבדתי אותה איפה שהו , איזה יום אחד שכבר לא נותרו בי כוחות להלחם . אני חושב שהבנתי מי אני רק שאיבדתי את מה שהייתי .
