נתנאל 123691
New member
נכנסתי לתוך הבועה.
י כבר שבועיים בתוך הבועה, ולא יוצא ממנה, אני לבד בתוך עולם חשוך ומדליק טיפה את האור, אני לא רוצה לשמוע ולא רוצה לראות את הדמויות, לא רוצה לשמוע שום קול יותר, אני רוצה שקט, דממה, רוצה להיכנס לתוך עצמי ולא לצאת בתוך הראש שלי דהורות רכבות שעולות באש הם דוהרות ודהורות וגורמות למוח שלי לזוז מצד לצד, אני רוצה
לצלול מתחת למים לגעת בקרעית לשכב על הגב ולהביט בשמש שמעלי רק להסתכל עלי מחייכת, לא לגעת בה, לא להשרף, אני שומע קולות כל הזמן ובא לי להקיא, אני שונא לשמוע אותם מדברים, שונא את הרעשים, רוצה שהעולם יעמוד מלןכת, בחוץ רועש אז אני מתחת לשמיכה, ומדבר עם עצמי כי כבר אין אף אחד שיכול לדובב אותי, מדבר עם עצמי שעות, מדבר לאותם דמויות ש/אני יצרתי, לאותם יצורים שנבראו לי בתוך המוח לאותם שדים לאותם חיות רעות שרוצות לצאת, הורים שלי כבר לא מדברים איתי יותר, אני לבד
במערה, מתחת האדמה אני כורת לעצמי בור עמוק רו7צה להתגלש שם לדעת בשרשים, בזהות במהות של האני, של האחר של הכלו7ם שבתוך העין שלי מאותת לי " תפסיק תפסיק תפסיק". אני כל כך מדוכא שאפילו אני לא רוצה לדפוק את הראש בקיר יותר, לא רוצה לצעוק בכל הבית, לא רוצה שיביאו עלי שוטרים ויגדו " זה הבית של המשוגע בואו נלך הוא שוב בקריז". אני רוצה להיות מעל ומתחת מכל צד וצד לגעת באור וללטף את החושך. אני כבר לא יכול לשמוע אותכם מדברים, אתם נכנסים לי לקפלים של המוח, אתם מכרסמים בי טוחנים לי את המוח, אני סוגר את כל המכשרים בבית, בלי רדיו, בלי מחשב, אבל הם שוב דולקים, ואני רוצה לאטום את האזניים, ואני שוב צועק, אבל הם לא מפסיקים, הם ממש/כים לדפוק ו7להלום בי , רוצה שיפסקו לדבר, לא רוצה לשמוע יותר שום רעש, אבל אין בריריה, אני חיי בעולם שלם ובו יש אין סוף פרטים, אין סוף ריחות, ואין סוף קולות, ואני צריך לעמוד מולם, והכל צף לי, והכל מציף אותי, אז אני ברחתי מפה,
מעולם לשבועיים, עכשיו אני חזרתי, אני רוצה לחזור שוב, אבל המחשבות נושכחות אותי כמו נחשים קטנים ושחרים, הם מתפתלים הם מתחננים " צא צא צא" ואני יצאתי לומר שלום ואני חוזר למאורה, למתחת לאדמה, לתהום, לשקט, לדממה
י כבר שבועיים בתוך הבועה, ולא יוצא ממנה, אני לבד בתוך עולם חשוך ומדליק טיפה את האור, אני לא רוצה לשמוע ולא רוצה לראות את הדמויות, לא רוצה לשמוע שום קול יותר, אני רוצה שקט, דממה, רוצה להיכנס לתוך עצמי ולא לצאת בתוך הראש שלי דהורות רכבות שעולות באש הם דוהרות ודהורות וגורמות למוח שלי לזוז מצד לצד, אני רוצה
לצלול מתחת למים לגעת בקרעית לשכב על הגב ולהביט בשמש שמעלי רק להסתכל עלי מחייכת, לא לגעת בה, לא להשרף, אני שומע קולות כל הזמן ובא לי להקיא, אני שונא לשמוע אותם מדברים, שונא את הרעשים, רוצה שהעולם יעמוד מלןכת, בחוץ רועש אז אני מתחת לשמיכה, ומדבר עם עצמי כי כבר אין אף אחד שיכול לדובב אותי, מדבר עם עצמי שעות, מדבר לאותם דמויות ש/אני יצרתי, לאותם יצורים שנבראו לי בתוך המוח לאותם שדים לאותם חיות רעות שרוצות לצאת, הורים שלי כבר לא מדברים איתי יותר, אני לבד
במערה, מתחת האדמה אני כורת לעצמי בור עמוק רו7צה להתגלש שם לדעת בשרשים, בזהות במהות של האני, של האחר של הכלו7ם שבתוך העין שלי מאותת לי " תפסיק תפסיק תפסיק". אני כל כך מדוכא שאפילו אני לא רוצה לדפוק את הראש בקיר יותר, לא רוצה לצעוק בכל הבית, לא רוצה שיביאו עלי שוטרים ויגדו " זה הבית של המשוגע בואו נלך הוא שוב בקריז". אני רוצה להיות מעל ומתחת מכל צד וצד לגעת באור וללטף את החושך. אני כבר לא יכול לשמוע אותכם מדברים, אתם נכנסים לי לקפלים של המוח, אתם מכרסמים בי טוחנים לי את המוח, אני סוגר את כל המכשרים בבית, בלי רדיו, בלי מחשב, אבל הם שוב דולקים, ואני רוצה לאטום את האזניים, ואני שוב צועק, אבל הם לא מפסיקים, הם ממש/כים לדפוק ו7להלום בי , רוצה שיפסקו לדבר, לא רוצה לשמוע יותר שום רעש, אבל אין בריריה, אני חיי בעולם שלם ובו יש אין סוף פרטים, אין סוף ריחות, ואין סוף קולות, ואני צריך לעמוד מולם, והכל צף לי, והכל מציף אותי, אז אני ברחתי מפה,
מעולם לשבועיים, עכשיו אני חזרתי, אני רוצה לחזור שוב, אבל המחשבות נושכחות אותי כמו נחשים קטנים ושחרים, הם מתפתלים הם מתחננים " צא צא צא" ואני יצאתי לומר שלום ואני חוזר למאורה, למתחת לאדמה, לתהום, לשקט, לדממה