ניתוק

[ללנד]

ניתוק

שלום אני בחורה בת 20 גרה עם ההורים וכרגע סטודנטית וכבר די הרבה זמן שאני מרגישה ניתוק מן העולם (משהו כמו כמעט שנה). כלומר אני יודעת מי אני ואני מגיבה רגשית כשצריך למרות שפעם זה היה יותר גרוע, ממש הרגשתי שיש מישהו אחר בתוכי ואני רק צופה. מקריאה באינטרנט הבנתי שההרגשה הזאת אמורה להתקשר עם טראומה כלשהי וכשזה התחיל לא חוויתי שום דבר טראומתי, להיפך זאת הייתה תקופה ממש רגועה. בהתחלה המצב היה יותר גרוע והרגשתי ניתוק עצמי ולא מחוברת בכלל וככל שהזמן עבר ההרגשה פחתה אבל אף פעם לא ממש ולאט לאט התרגלתי להרגשה זה המצב. כאילו שהכל זה חלום והמציאות לא באמת קימת. והמחשבה שעכשיו אני נמצאת במקום אחד ואחר במקום אחר נראית לי מוזרה לגמרי. אני נמצאת בתפקוד מלאה, מתקשרת עם אנשים אבל לא באמת מרגישה שאני קימת ואפשר לומר שאני לא מצליחה לחיות את החיים באמת. קורה לי המון שאני שוכחת חלקים כמו מה לבשתי אתמול או דברים חסרי חשיבות אבל כאלה שאני אמורה לזכור, גם כמעט תמיד אני קורה טקסט מסוים ואני פשוט קוראה עם העיניים ואין לי מושג מה קראתי כרגע גם אם הוא הכי פשוט בעולם. בלימודים זה די מציק אבל לא פוגע ברמה שציפיתי לה אני מוציא ציונים די טובים אבל צריכה לעבוד קשה מאוד בשבילם ורוב הזמן בכיתה אני פשוט בוהה במרצה ולא מבינה מה שהוא אומר. רציתי לשאול אם יש דרך להתמודד עם זה ההרגשה או לטפל בה אבל לא דרך פסיכולוג כי כרגע אין לי אפשרות וגם לא את האומץ. תודה מראש

 

[גרא.]

ללנד, התופעה הזו שבה אין חיבור במחשבות,רגשות

,זיכרונות,פעולות וזהות ,כאשר מידע מסויים לא מתקשר למידע אחר,זה מצב המכונה הפרעת זהות דיסוציאטיבית. האם זה התיאור הממצה את תחושת הניתוק שלך מן העולם ומעצמך? יתכן.בכדי לקבוע ממה את סובלת,חשוב שתגיעי לפגישה אחת לפחות עם פסיכיאטר בקופ"ח שלך,שהיא בעלות נמוכה של בדיקה אצל רופא מקצועי.לאחר מכן אם וכאשר יתברר לך כי את זקוקה לטיפול.יהיה עלייך למצוא גם את האומץ לכך וגם את המימון.רק נזכיר כי את יכולה לקבל טיפול מסובסד בקופה שלך,גם בקליניקה הטיפולית של האונק בה את לומדת,או באחרת.טיפול הוא לעיתים רע הכרחי.אי אפשר איתו (מאד יקר),ואי אפשר בלעדיו (שפור איכות החיים).

 

[ללנד]

תשובה...

קראתי באינטרנט על הפרעות זהות דיסוציאטיבית ואני לא מזדהה עם זה או מה שרשמת בהודעתך התחושה שלי יותר בכיוון של ניתוק מהמציאות וההרגשה שהכל סרט, אני מתפקדת כראוי ואנשים הסובבים אותי לא מבחינים בכך. במידה ואני הולכת לקופת חולים זה נירשם בתיק האישי? . תודה

 

[גרא.]

ללנד,מובן.זה עדיין לא סותר את הצורך לשוחח עם

פסיכיאטר על התחושות אותן תיארת.עקרונית,כל ביקור אצל רופא מקצועי או רופא משפחה,נרשם בתיק האישי.אלא שהמידע עצמו חסוי ואין אליו נגישות בלא הסכמתך בכתב על וויתור סודיות.

 

[אלומת האור]

נקרא לי כמו דה-ראליזציה קלסית

או דה פרסונליזציה. אני בעצמי סובלת מהתופעה הזו מגיל 9. אף אחד חוץ ממני לא מרגיש כשזה קורה לי, מקסימום רואים שאני קצת מבולבלת או לא מרוכזת. אבל - הייתי ממליצה לך קודם כול לעשות בדיקות רפואיות. הסיבות לתופעה שתיארת יכולות להיות רבות ומגוונות, והייתי שוללת מצב נוירולוגי לפני שהייתי ניגשת לפסיכיאטרייה.

 

[ברם אולם]

ללנד -רק לגבי ה"אומץ" וההוצאה לטיפול - קודם

כל יש מגוון של אפשרויות כדי לקבל טיפול מוזל מבחינתך : בכמה אוניברסיטאות פועלות קליניקות טיפוליות גם עבור הסטודנטים במחיר מופחת.בשלב ראשון מתקיים מפגש ייעוץ והתרשמות מצד אחד מהמנחים של הקליניקה ובהמשך את מופנית לאחד מהמטפלים במקום. (בעזרת גוגל קל לאתר אם יש באונ' שלך או באחרת ומהן הדרישות ). אפשרות נוספת - דרך קופ"ח,להם יש רשימות של מטפלים ואת בוחרת את המיועד.גם שם המחיר הוא כ- 50% עלייך. לגבי האומץ...- בדרך כלל כשחשים רע מאוד עם עצמך .........- מחליטים ללכת . אך זה לא חייב להיות כך. השינוי ,ההקלה הנפשית ,עתיד חדש ועוד,הם חלק מהתהליך הטיפולי,שרבים לא יודעים את החיוב שבו עד שהם מתנסים בו.חבל לסחוב קשיים,מועקות,סבל,חוסר תיפקוד נורמאלי ועוד לאורך זמן,כאשר יש דרך לשינוי המצב.נכון,זה לא פיקניק בתחילה,אך כאשר אתה כבר בפנים ומבין את מהות התהליך והתפתחותו,אתה יכל לדעת כמה טוב שאתה נמצא כבר שם,וכמו שנאמר - אם לא מתנסים - לא יודעים .בקיצור - מומלץ !