ניתוח תחבירי

[shlook]

ניתוח תחבירי

כיצד הייתם מנתחים את "כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ" (ישעיהו ט ה)? יֶלֶד - נושא, יֻלַּד - נשוא או יֶלֶד - מו"י, יֻלַּד - נושא סתמי+נשוא? או אולי שתי דרכי הניתוח אפשריות? תודה!

 

[יאקים]

אני מבין שהשימוש בפועל סביל גורם

אצלך לקושי בניתוח. לכאורה, הניתוח פשוט: יֶלד - נושא; יֻ לד - נשוא; לנו - מושא הואיל ובהיפוך המשפט לפעיל: אנחנו ילדנו ילד, מתברר שהילד הוא מושא, ואנחנו - נושא. אך למען הפישוט של הניתוח, עדיף לראות את האפשרות הראשונה כעדיפה וכנכונה. שבת שלום.

 

[JeffLebowski]

לדעתי הוא צודק

השימוש בסביל של קל הוא מוזר לעתים. איך תנתח את "יֻתַּן אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה" (מלכים א' ב' 21)?

 

[יאקים]

איני יודע על סמך מה אתה טוען שהוא צודק.

יראו עיניך שהמשפט שהבאת לדוגמה כאן, אינו ממין המשפט שהשואל הציג בפנינו. במשפט זה - אם ךא נתת לבך לכך - ישנו בפועל בסביל ואחריו מילית "את" המציינת את האקוזטיב (המושא), וזה לכל הדעות תמוה ומוזר, אך תופעה זו אינה נדירה במקרא. אגב, בערבית הפועל הסביל נקרא מג'הול, שמשמעותו לא ידוע, נעלם, ולכן הוא משמש כנשוא + נושא נסתר (או סתמי). אך כאמור אין שני המשפטים הללו דומים לצורך ניתוח תחבירי.

 

[shlook]

בצמוד לקטע הזה

נאמר גם: "בֵּן נִתַּן-לָנוּ" ופה זה באמת מושא ונושא סתמי+נשוא. בכל מקרה תודה על התשובה.

 

[trilliane]

למה נושא סתמי? דווקא פה זה סביל רגיל

של בניין נפעל והבן הוא הנושא.