נירדם בעמידה!
שלום לכולם. קצת רקע לסיפור שלי (מצטער מראש אם זה ארוך): בן 27 מאזור הקריות, גרתי לבד עד לפני שנתיים וקצת. באותה תקופה הכרתי מישהי ולאחר זמן קצת (חודשיים בערך) עברנו לגור ביחד מסיבות כאלה ואחרות (ריב שלה עם הוריה). עבדתי במשרה ממשלתית טובה ובסה"כ החיים חייכו אלי. אחרי תקופה מסוימת הכל החל להתפורר. התקן שלי קוצץ ונאלצתי להתפטר. בגלל היותי המפרנס היחיד הייתי חייב למצוא עבודה במהירות האפשרית. יש לציין כי חברה שלי לא עבדה כלל מאז שהכרנו ומשקיעה את כל זמנה בלימודים לתואר ראשון. אני לעומתה משלב בין עבודה ללימודי ערב (לימודי תעודה). למזלי הרב אביה של בת זוגתי הסכים לקחת אותי לעבוד תחתיו בתחום החקלאות וממש אהבתי את העבודה מה עוד שהשכר בהחלט עלה ביחס לעבודה הקודמת. במקביל לי ולחברה שלי היו בעיות שיש לכל בני הזוג. היינו רבים לפעמים, לרוב על שטויות אבל בסוף תמיד היינו משלימים. ההבדל בין הריבים היה תמיד בזמן שלקח לה לחזור לעצמה (לי זה תמיד לקח 10 דקות). בחצי שנה האחרונה לצורכי עבודה בלבד אני קם כל יום 04:30 לפנות בוקר, נוסע לעבודה וחוזר בסביבות חמש (כולל שעה וחצי נסיעות הלוך חזור). הבעיה מתחילה בזה שאני מגיע הביתה ואחרי סידורים, כלים, ולימודים (אין לי זמן אחר ללמוד) אני פשוט נשפך על הספה בסלון וכבר בתשע בערב אין עם מי לדבר. לחברה שלי זה מאוד מפריע. הקטע הדפוק הוא שאני באמת מבין אותה. זה מבאס אותה שאני נרדם וכל ערב היא צריכה לצאת עם הכלב. זה מבאס אותה שאני לא עושה מספיק בבית (לטעמה). אבל אני שואל את עצמי: כאילו מה העניין? אני קורע את הישבן בעבודה פיזית קשה, לומד, עושה את הכל בשביל שלא יחסר לנו כלום. כל מה שהיא רוצה היא מקבלת. רצתה אוטו, קיבלה. רצתה טיול לחו"ל, קיבלה. זה לא שאנחנו לא מדברים ושזה לא שאין לנו חיים חוץ מעבודה ולימודים ובית (אומנם פחות ממה שהיינו רוצים אבל עדיין יש). היסטריה כל ערב, דמעות עד אור הבוקר. איסוף תיקים וחזרה לבית ההורים הפכה להיות שגרה יומית אצלנו. בקיצר הגענו להחלטה שעלנו להיפרד. אחרי מחשבה ושינה עמוקה בלילה הבנתי שאני לא רוצה לאבד אותה בגלל שיש לי רגשות מאוד חזקים כלפיה וזה הדדי. הצעתי לה שהיא תחזור הביתה לשבוע שבועיים, תתקרר ותרגע ואחרי זה נחליט מה עושים. הפסיכולוגית שמטפלת בה (יש גם כזאת) הציעה לה היום דווקא לא לעשות כלום (פשוט לחיות בלי לנסות לפתור את הבעיות / שיטת היען) אבל לדעתי זה סתם לברוח מהמציאות. היא בדיעבד הסכימה לדברי הפסיכולוגית ופלא, היום אותו סיפור. אני נרדם על הספה כי אתמול ישנתי בלילה שעה וחצי (שיחות נפש / חפירות) והיום עבדתי כל היום. באתי הביתה, ישבתי ללמוד ולפני שהיא הגיעה חיממתי לה אוכל ואחרי איזה שעה נרדמתי. דמעות עד עכשיו. מה עושים? אני פשוט מרוקן מבחינת כוחות להתמודד עם זה ומצד שני יש רגשות שמעורבים בסיפור הזה.
שלום לכולם. קצת רקע לסיפור שלי (מצטער מראש אם זה ארוך): בן 27 מאזור הקריות, גרתי לבד עד לפני שנתיים וקצת. באותה תקופה הכרתי מישהי ולאחר זמן קצת (חודשיים בערך) עברנו לגור ביחד מסיבות כאלה ואחרות (ריב שלה עם הוריה). עבדתי במשרה ממשלתית טובה ובסה"כ החיים חייכו אלי. אחרי תקופה מסוימת הכל החל להתפורר. התקן שלי קוצץ ונאלצתי להתפטר. בגלל היותי המפרנס היחיד הייתי חייב למצוא עבודה במהירות האפשרית. יש לציין כי חברה שלי לא עבדה כלל מאז שהכרנו ומשקיעה את כל זמנה בלימודים לתואר ראשון. אני לעומתה משלב בין עבודה ללימודי ערב (לימודי תעודה). למזלי הרב אביה של בת זוגתי הסכים לקחת אותי לעבוד תחתיו בתחום החקלאות וממש אהבתי את העבודה מה עוד שהשכר בהחלט עלה ביחס לעבודה הקודמת. במקביל לי ולחברה שלי היו בעיות שיש לכל בני הזוג. היינו רבים לפעמים, לרוב על שטויות אבל בסוף תמיד היינו משלימים. ההבדל בין הריבים היה תמיד בזמן שלקח לה לחזור לעצמה (לי זה תמיד לקח 10 דקות). בחצי שנה האחרונה לצורכי עבודה בלבד אני קם כל יום 04:30 לפנות בוקר, נוסע לעבודה וחוזר בסביבות חמש (כולל שעה וחצי נסיעות הלוך חזור). הבעיה מתחילה בזה שאני מגיע הביתה ואחרי סידורים, כלים, ולימודים (אין לי זמן אחר ללמוד) אני פשוט נשפך על הספה בסלון וכבר בתשע בערב אין עם מי לדבר. לחברה שלי זה מאוד מפריע. הקטע הדפוק הוא שאני באמת מבין אותה. זה מבאס אותה שאני נרדם וכל ערב היא צריכה לצאת עם הכלב. זה מבאס אותה שאני לא עושה מספיק בבית (לטעמה). אבל אני שואל את עצמי: כאילו מה העניין? אני קורע את הישבן בעבודה פיזית קשה, לומד, עושה את הכל בשביל שלא יחסר לנו כלום. כל מה שהיא רוצה היא מקבלת. רצתה אוטו, קיבלה. רצתה טיול לחו"ל, קיבלה. זה לא שאנחנו לא מדברים ושזה לא שאין לנו חיים חוץ מעבודה ולימודים ובית (אומנם פחות ממה שהיינו רוצים אבל עדיין יש). היסטריה כל ערב, דמעות עד אור הבוקר. איסוף תיקים וחזרה לבית ההורים הפכה להיות שגרה יומית אצלנו. בקיצר הגענו להחלטה שעלנו להיפרד. אחרי מחשבה ושינה עמוקה בלילה הבנתי שאני לא רוצה לאבד אותה בגלל שיש לי רגשות מאוד חזקים כלפיה וזה הדדי. הצעתי לה שהיא תחזור הביתה לשבוע שבועיים, תתקרר ותרגע ואחרי זה נחליט מה עושים. הפסיכולוגית שמטפלת בה (יש גם כזאת) הציעה לה היום דווקא לא לעשות כלום (פשוט לחיות בלי לנסות לפתור את הבעיות / שיטת היען) אבל לדעתי זה סתם לברוח מהמציאות. היא בדיעבד הסכימה לדברי הפסיכולוגית ופלא, היום אותו סיפור. אני נרדם על הספה כי אתמול ישנתי בלילה שעה וחצי (שיחות נפש / חפירות) והיום עבדתי כל היום. באתי הביתה, ישבתי ללמוד ולפני שהיא הגיעה חיממתי לה אוכל ואחרי איזה שעה נרדמתי. דמעות עד עכשיו. מה עושים? אני פשוט מרוקן מבחינת כוחות להתמודד עם זה ומצד שני יש רגשות שמעורבים בסיפור הזה.
