לא קשור בכלל
סמים והתמכרויות אפשר לראות בכל סרט ממוצע בערוצי הסרטים, ובתוכניות דוקומנטריות בערוץ 8. הסרט הוא קשה לצפיה דווקא בגלל שהוא מוצלח כל כך, מבחינה פילמוגרפית: הוא מתאר את חייה הקרים והמנוכרים של ניקו, ע"י יצירת אווירה קרה ומנוכרת. ניקו התנכרה לכל מי שניסה להיות קרוב אליה: חברים, קולגות, מאהבים, קרובי משפחה - אפילו בנה שלה (שאותו לימדה גם להשתמש בהרואין, והוא התמכר לסם). מרואיין אחר מרואיין מספרים על סצינות קשות אתה, כאשר הבמאי (המוכשר; שכחתי את שמו), מלווה את הסרט בצילומים ובעריכה מצמררים. זה פשוט סרט קשה לעיכול. אם מבין הטיפוסים שהקיפו את ניקו, האדם הכי מאוזן מבין המרואיינים הוא ג'ון קייל - זה אומר דרשני. אני כן חושבת שצעירים צריכים לעשות חושבים לפני שהם צופים בסרט כזה; אפשר לחכות קצת. מבחינה מסויימת זה מזכיר לי ארוע שקרה לי פעם, כשיצא הסרט My Own Private Idaho של גאס ואן זאנט (עם קיאנו ריבס, בתפקידו הטוב ביותר וריבר פיניקס, כנ"ל). הסרט היה מוגבל לצפיה לגיל 18 ומעלה.ראיתי את הסרט באולם קולנוע קטן יחסית. בשורה שלפני ישבו שלוש או ארבע נערות כבנות 16. אחת מהן, לפחות, לא ידעה כיצד להתמודד עם הסרט. היא התחילה לצחוק - אבל צחוק היסטרי, מתוך מבוכה. היה לי ברור שהיא לא היתה צריכה להחשף לסרט הזה, בשלב הזה של חייה. לצעירים יש, מטבע הדברים, נסיון חיים מוגבל, שאינו מספיק, במרבית המקרים, לשם התמודדות רגשית עם מצבים בוגרים. בגלל זה קוראים לזה "גיל ההתבגרות" - זה תהליך, שלוקח זמן.