Sun of Nations
Active member
השנה היא 2011. אני בן 13. אני בכיתה ח'.
יש לנו טיול שכבתי. אנחנו נוסעים לבריכה העירונית.
כולם מביאים תיקים עם בגדי ים, בקבוקי מים, משקפי שמש וכל מה שצריך.
אני וחלק מהילדים האחרים לא יודעים לשחות, אבל זאת לא בעיה, מי שלא יודע לשחות יקבל מצופים.
כולם עולם לאוטובוסים ואנחנו נוסעים לבריכה העירונית.
בבריכה העירונית, במלתחות, כל ילד וילדה נכנסים לתא, מחליפים לבגדי ים, יוצאים משם ועושים דרכם לבריכה.
לכל כיתה מוקצה שטח אחר בבריכה. הכיתה שלי מקבלת את האזור הכי טוב. בדיוק ליד היציאה והכי קרוב למלתחות.
כשאני מגיע לאזור הבריכה של הכיתה שלי, עם מכנסי שחייה ובלי חולצה, אני לוקח שני מצופים, ושם אחד על כל זרוע לפני כניסתי לבריכה.
עוד כמה בנים ובנות שלא יודעים לשחות נאלצים לעשות את אותו הדבר.
חלק מבני ובנות הכיתה, לא הרבה, יושבים על כיסאות הנוח שעל-יד החלק שהוקצה לכיתה שלי בבריכה.
חלקם מתכוונים להיכנס לבריכה בהמשך, ובינתיים מדברים ביניהם, משחקים בטלפון, קוראים ספר, אוכלים.
וחלקם, לא מתכוונים להיכנס לבריכה בכלל ובשום שלב.
ומבין אלו שלא מתכוונים להיכנס לבריכה בכלל ובשום שלב, ניתן לשער ברמת סבירות גבוהה עד וודאית, שלפחות חלקם לא רוצים להיכנס מכיוון שהם חסרי ביטחון באשר לגוף שלהם והמראה החיצוני שלהם. בוודאי שניתן לשער שזה המצב אצל אלו מבניהם שאפילו לא החליפו לבגדי ים במלתחות.
כי אפילו אם אתם לא מתכוונים להיכנס לבריכה, מי יודע? אולי תשנו את דעתכם? אולי פתאום יבוא לכם?
גם מבלי להתכוון להיכנס לבריכה, עדיין צריך לבוא עם בגדי ים למקרה שתשנו את דעתכם.
מי שבא ככה, לבוש רגיל, אפילו לא עבר במלתחות והחליף לבגד ים, זה בן-אדם שיודע בוודאות של 100%, שהוא, מבחינתו, לא נכנס, וכזאת רמה של ביטחון וידיעה שאתה לא נכנס וזה לא יקרה, כנראה מגיעה מחוסר ביטחון עמוק ובסיסי באשר לתחושת הנוחות האישית שלך עם הגוף שלך ועם הביטחון שלך בגופך החשוף אל מול אחרים.
ומבין אלו שיושבים על כיסאות הנוח, ולא מתכוונים להיכנס לבריכה בכלל ובשום שלב, ושאפילו לא החליפו לבגדי ים, נמצאת דריה.
הילדה הכי שמנה בכיתה.
למרות שהיא לא באמת כזאת שמנה.
היא מלאה.
ולמרות שהיא מלאה, היא גם לא מכוערת. רק נדמה לה.
באמת.
ביקר לי.
חבל עליה.
וחבל על כל מי שלא ייכנס לבריכה בגלל חוסר הביטחון שלו עם עצמו בנוגע לגוף שלו.
כואב הלב.
חבל.
באמת.
אבל מה אפשר לעשות?
אז אני עוזב את זה.
בינתיים.
אני נכנס לבריכה ושוחה עם כל שאר אלו ששוחים, שזה רוב תלמידי הכיתה.
20 תלמידים או אפילו קצת יותר, מתוך כיתה של 30 תלמידים בסה"כ.
חלק מהילדים שולחים מבטים מלוכלכים או הערות עוקצניות כלפי אלו שנעזרים במצופים מכיוון שאינם יודעים לשחות.
גם אני נעזר במצופים כי גם אני לא יודע לשחות, אבל אף-אחד לא מעז להביט בי בלגלוג או להגיד לי שום דבר.
אני זה סיפור אחר.
אני אחד מהילדים המקובלים.
אז אף-אחד לא אומר לי שום דבר. הם לא יכולים.
אני, מתוקף מעמדי החברתי, אין לי במה להתבייש או להרגיש שלא בנוח כי אני נעזר במצופים.
אדרבה.
אני, בגלל מעמדי החברתי, בנוכחותי שם, עם המצופים שעליי, עושה לזה לגיטימציה.
והילדים שמשלחים מבטים לא נעימים והערות לאלו עם מצופים עליהם, מרגישים שלא בנוח לעשות את זה בנוכחותי, והילדים האחרים עם המצופים מרגישים יותר בנוח להיות עם מצופים כאשר אני עצמי נעזר בהם, והם שואבים ממני ביטחון.
ואם כל זה לא מספיק, אני ממש אומר לילדים שמציקים וצוחקים על הילדים האחרים עם המצופים להפסיק עם זה ושולח אליהם מבטים חמורי סבר, אז הם מפסיקים, כי כשאני מבקש, מקשיבים לי.
כשאני מסיים לתקן את המצב, כולם בסדר וכולם מסתדרים ביניהם, כולם סוף-סוף מתפנים ליהנות כמו שצריך.
אנחנו שוחים, משפריצים אחד על השני, מנסים סגנונות שחייה שונים, חלק מנסים לעשות כל מיני תרגילים במים.
ובמשך כל הזמן הזה, לפעמים אני שולח את מבטי אל עבר הילדים שיושבים ושוכבים על כיסאות הנוח, וכל הזמן אני קולט את דריה, הבחורה שחושבת שהיא שמנה למרות שהיא רק מלאה (וגם אם היא הייתה שמנה זה לא היה סוף העולם), ושחושבת שהיא מכוערת למרות שאני באופן אישי ממש לא חושב שהיא מכוערת, ואני קולט אותה שוכבת שם על הכיסא נוח, והיא כאילו בטלפון, ואני לא יודע, אני מניח שבאיזשהו מקום היא באמת בטלפון, אבל היא מרימה הרבה את המבט ומסתכלת עלינו, על כל הילדים שעושים כיף בבריכה, ואני מסתכל עליה מתוך הבריכה ואני קולט את כל זה, ואני פשוט יודע שגם היא רוצה להיכנס לתוך הבריכה ולשחות איתנו, והיא לא עושה את זה, כי היא פשוט לא מרגישה בנוח, וזה פשוט כל-כך...כל-כך...מכעיס אותי.
וכמה שיותר דריה מסתכלת עלינו, רוצה להיות איתנו בתוך הבריכה ולא מעזה, כי היא לא מרגישה בנוח, כי היא חושבת שהיא שמנה, כי היא חושבת שהיא מכוערת, כי היא חסרת ביטחון בנוגע לגוף שלה, ובכלל, ככה אני רק יותר מתרגז, עד שבסוף, אני לא יכול לשאת את זה יותר, ואני מחליט שמשהו חייב להיעשות.
אני שוחה אל המדרגות ויוצא מהבריכה.
אני חולף על-פני כיסאות הנוח ועושה את דרכי אל דריה.
בדרכי אל דריה, אני עובר על-פני חלק מחברותיה.
זה לא כאילו שלא היו לה חברים או שהיא הייתה מנודה מבחינה חברתית או משהו רק בגלל שהיא הייתה מלאה וחסרת ביטחון, כן? בואו לא נהיה מצחיקים.
ובכל זאת, וברגע הזה, חברותיה של דריה, אלו לפחות שנמצאות שם, באזור כיסאות הנוח, ולא שוחות בבריכה, העדיפו להתגודד יחדיו האחת עם השנייה, ודריה דווקא נמצאת יותר רחוק, קרוב אל הסוף, ואף חברה שלה לא נמצאת איתה באף אחד משני כיסאות הנוח שבשני צידיה, וגם זה מכעיס אותי.
כי איפה אתן? אלו אתן שצריכות להיות איתה עכשיו. אלו אתן שצריכות לעשות את מה שאני מתכוון לעשות עכשיו.
אתן החברות שלה, לא? איפה אתן? איפה אתן בשביל להרים לה? ובשביל לתת לה ביטחון? ובשביל להגיד לה להצטרף אלינו בבריכה, ושהכול יהיה בסדר?
אתן החברות שלה. לא אני.
זה התפקיד שלכן. לא שלי.
יותר מכך, זה יהיה יותר טוב, וזה יתקבל יותר טוב, והיא תהיה יותר פתוחה לשמוע את הדברים, אם זה יגיע מכן. לא ממני.
אז איפה אתן?
אתן צריכות להיות שם בשבילה.
היא צריכה אתכן.
והחלק הכי גרוע, זה שזה לא שהן לא מבינות את הסיטואציה.
הן לא טיפשות.
הן מבינות את הסיטואציה.
הן פשוט...אני לא יודע.
לא אכפת להן?
או שהן מעדיפות שלא להתעסק עם זה כי זה לא נעים?
וגם כל זה...פשוט...מאוד מכעיס אותי.
אני מגיע אל דריה, השוכבת על כיסא הנוח שלה, ומתיישב על כיסא הנוח הריק שמימינה.
באופן כללי יש כמה כיסאות נוח ריקים הן מימינה והן משמאלה.
רק אנחנו שם. ואף-אחד אחר לא נמצא בטווח שמיעה.
היא נרתעת קלות.
אנחנו לא חברים, אבל אני מבין לליבה, וממהר להבהיר מהר מאוד שפניי לשלום.
אני מחייך אליה.
"דריה, מה קורה?".
היא מכבדת אותי, ומזדקפת בכיסא הנוח שלה, רגליה עדיין פרוסות קדימה.
אני עצמי יושב על כיסא הנוח, אבל על הצד שלו, פונה בגופי ישירות אליה.
"היי", היא אומרת לי.
"מה קורה?".
"בסדר".
אני מהנהן.
אני מפנה את המבט ומסתכל למשך כמה שניות על ילדי הבריכה, השוחים להנאתם.
אני מסתכל בחזרה אליה.
"למה את לא שוחה? תחליפי לבגד יום. בואי, תשחי איתנו".
"לא, לא, זה בסדר. לא בא לי".
"אוקיי", אני מעמיד פנים שאני נכנע, שזאת כמובן העמדת פנים כי אני לעולם לא נכנע.
אני מפנה שוב את המבט הצידה, הפעם לצד השני, ומסתכל למרחק.
אני שוב פונה אליה.
"מה את אומרת? אולי בכל זאת?".
"לא".
"אוקיי, אוקיי, בסדר, סליחה", אני אומר, ומרים את ידיי בכניעה מזויפת שנייה.
אני שוב מסתכל הצידה, הפעם אל הצד הראשון שהסתכלתי, אל ילדי הכיתה השוחים בבריכה.
שתיקה ארוכה.
אני לא יכול להגיד לה שוב לבוא לבריכה. לא ככה. לא סתם ככה עוד פעם. היא רק תדחה את הצעתי שוב, אולי אפילו תתעצבן כי כמה פעמים היא יכולה להגיד לי לא?
הפעם עליי להעמיד פנים שנסוגתי למשך זמן ארוך יותר, ולתקוף מכיוון אחר.
הגיע הזמן להעלות לה קצת את הביטחון.
הגיע הזמן להגיד לה את הדברים שהיא צריכה לשמוע.
את האמת לאמיתה.
"דריה, אני יכול להגיד לך משהו?".
"מה?".
"אבל, אני לא יודע, אני לא רוצה לחצות גבול או שום דבר".
רק אל תגידי לי "אז אל תגיד", כי זאת תהיה בעיה.
"זה בסדר, מה?".
יופי.
"את לא צריכה להיות חסרת ביטחון".
היא נתנה לי את האישור מבחינתה להגיד את אשר על ליבי, אבל בכל זאת, אני לא יכול להתחיל ישר מהגוף שלה. צריך לעשות את זה בעדינות. באלגנטיות. עם טעם טוב.
"ואת לא צריכה לדאוג בנוגע לאף-אחד. תשחי אם את רוצה. ניכנס לבריכה שנינו, נשחה ביחד אם את רוצה. הבאת בכלל בגד ים?".
"הבאתי".
"ובכל זאת, את כאן, במקום להיות שם, בבריכה, לשחות איתנו, מה קרה?".
היא לא עונה, אבל זה בסדר, כי ברור לשנינו בדיוק מה קרה.
היא קיוותה בבית שיהיה לה את האומץ והביטחון להחליף לבגד ים ולהצטרף לרוב תלמידי הכיתה בבריכה, אבל ברגע האמת, לא היה לה את האומץ הזה, את הביטחון הזה, את ההרגשה הנוחה הזאת בתוך הגוף והעור של עצמה, שלכל אחד מגיע שתהיה לו את ההרגשה הנוחה הזאת בתוך הגוף והעור של עצמו, ושאלו שיש להם אותה, הם לוקחים אותה כמובן מאליו, ואלו שאין להם אותה, עוברים מסעות של ייסורים של הנפש בינם לבין עצמם על בסיס יום-יומי, חסרי ביטחון, לבד, עם עצמם, מרגישים קטנים וחסרי ערך.
לפתע אני נעמד, תופס בכיסא הנוח ביד אחת מימין לרגליים שלי, תופס אותו בצד שמאל עם היד השנייה משמאל לרגליים שלי, מתקדם קצת עם הרגליים, מושך קצת את הכיסא, ומתיישב שוב.
פתאום אני ודריה היינו הרבה יותר קרובים.
אני נשען לכיוונה.
אני תופס בידה הימנית עם ידי השמאלית.
היא נרתעת.
"זה בסדר, אני לא אעשה לך כלום".
וכשאני אומר את זה הקול שלי כל-כך טוב, וכל-כך עדין, וכל-כך נכון, וכל-כך טהור, ואני מביט בה עם פנים כל-כך טובות, עם כל-כך הרבה טוב בהן, ובהבעה שלי, והמבט בעיניים שלי באותו רגע כל-כך טוב ותמים, שברור לה לחלוטין מעל ומעבר לכל ספק אפשרי שאני אומר לה את האמת, והיא נרפית.
"דריה, אני רוצה שתקשיבי לי עכשיו. אני רוצה שתקשיבי לי ואני רוצה שתקשיבי לי טוב, אוקיי?".
"אוקיי".
"את לא צריכה להיות חסרת ביטחון. ואת לא צריכה לפחד. אני איכנס ביחד איתך לבריכה, בסדר? ניכנס שנינו ביחד, טוב? בואי נלך למלתחות, תחליפי לבגד ים, ונבוא לפה לשחות. את נראית בסדר גמור, ואת צריכה להיות בטוחה בעצמך, טוב? אני מבטיח לך שאף-אחד לא הולך לעשות לך שום מבט או להגיד לך שום דבר. מה את אומרת? הא? יאאלה. בואי. בואי נלך".
היא עוד לא מספיקה להגיד לי כן או לא, ואני כבר קם וכבר עושה חצי צעד, נעצר, מביט לאחור, ומחייך אליה את החיוך הרחב המפורסם שלי של היפים והאמיצים, הטובים והנכונים, עם השיניים שלי הלבנות-הלבנות המושלמות-מושלמות, אותו חיוך שמפיל את כולם ברשתי, ועם ניצוץ קטן וממזרי בזווית של העין, כאילו שאנחנו רעים, כאילו שאנחנו כל-כך רעים, אוי כמה שאנחנו רעים, אוי, מה שאנחנו הולכים לעשות.
וכך אני עומד שם, מחייך חיוך רחב, מסתכל עליה, מצפה, מושך מאוד-מאוד בעדינות ביד תוך כדי שאני לא מנתק קשר עין, כל כולי אומר לה "בואי כבר", אבל לא עם הרגשה של עצבנות או תכיפות, אלא בנועם, קובע מציאות בשטח עוד לפני מה שהמילים שלה, למקרה שתסרב, תהיה להן את ההזדמנות לקבוע מציאות משלהן, וככל שאני יותר קובע מציאות בשטח במעשיי, כך יותר קשה לה, יהיה לה קשה, להגיד לי לא, והיא הרי לא רוצה להגיד לי לא, היא רוצה להגיד לי כן, היא רק צריכה ממני את כל מה שאני יכול לתת לה ולהציע לה כדי לעזור לה להגיע אל המקום הזה שהיא נותנת לי, ובראש ובראשונה לעצמה, את הכן שהיא רוצה לתת לי, ולעצמה.
יש לנו טיול שכבתי. אנחנו נוסעים לבריכה העירונית.
כולם מביאים תיקים עם בגדי ים, בקבוקי מים, משקפי שמש וכל מה שצריך.
אני וחלק מהילדים האחרים לא יודעים לשחות, אבל זאת לא בעיה, מי שלא יודע לשחות יקבל מצופים.
כולם עולם לאוטובוסים ואנחנו נוסעים לבריכה העירונית.
בבריכה העירונית, במלתחות, כל ילד וילדה נכנסים לתא, מחליפים לבגדי ים, יוצאים משם ועושים דרכם לבריכה.
לכל כיתה מוקצה שטח אחר בבריכה. הכיתה שלי מקבלת את האזור הכי טוב. בדיוק ליד היציאה והכי קרוב למלתחות.
כשאני מגיע לאזור הבריכה של הכיתה שלי, עם מכנסי שחייה ובלי חולצה, אני לוקח שני מצופים, ושם אחד על כל זרוע לפני כניסתי לבריכה.
עוד כמה בנים ובנות שלא יודעים לשחות נאלצים לעשות את אותו הדבר.
חלק מבני ובנות הכיתה, לא הרבה, יושבים על כיסאות הנוח שעל-יד החלק שהוקצה לכיתה שלי בבריכה.
חלקם מתכוונים להיכנס לבריכה בהמשך, ובינתיים מדברים ביניהם, משחקים בטלפון, קוראים ספר, אוכלים.
וחלקם, לא מתכוונים להיכנס לבריכה בכלל ובשום שלב.
ומבין אלו שלא מתכוונים להיכנס לבריכה בכלל ובשום שלב, ניתן לשער ברמת סבירות גבוהה עד וודאית, שלפחות חלקם לא רוצים להיכנס מכיוון שהם חסרי ביטחון באשר לגוף שלהם והמראה החיצוני שלהם. בוודאי שניתן לשער שזה המצב אצל אלו מבניהם שאפילו לא החליפו לבגדי ים במלתחות.
כי אפילו אם אתם לא מתכוונים להיכנס לבריכה, מי יודע? אולי תשנו את דעתכם? אולי פתאום יבוא לכם?
גם מבלי להתכוון להיכנס לבריכה, עדיין צריך לבוא עם בגדי ים למקרה שתשנו את דעתכם.
מי שבא ככה, לבוש רגיל, אפילו לא עבר במלתחות והחליף לבגד ים, זה בן-אדם שיודע בוודאות של 100%, שהוא, מבחינתו, לא נכנס, וכזאת רמה של ביטחון וידיעה שאתה לא נכנס וזה לא יקרה, כנראה מגיעה מחוסר ביטחון עמוק ובסיסי באשר לתחושת הנוחות האישית שלך עם הגוף שלך ועם הביטחון שלך בגופך החשוף אל מול אחרים.
ומבין אלו שיושבים על כיסאות הנוח, ולא מתכוונים להיכנס לבריכה בכלל ובשום שלב, ושאפילו לא החליפו לבגדי ים, נמצאת דריה.
הילדה הכי שמנה בכיתה.
למרות שהיא לא באמת כזאת שמנה.
היא מלאה.
ולמרות שהיא מלאה, היא גם לא מכוערת. רק נדמה לה.
באמת.
ביקר לי.
חבל עליה.
וחבל על כל מי שלא ייכנס לבריכה בגלל חוסר הביטחון שלו עם עצמו בנוגע לגוף שלו.
כואב הלב.
חבל.
באמת.
אבל מה אפשר לעשות?
אז אני עוזב את זה.
בינתיים.
אני נכנס לבריכה ושוחה עם כל שאר אלו ששוחים, שזה רוב תלמידי הכיתה.
20 תלמידים או אפילו קצת יותר, מתוך כיתה של 30 תלמידים בסה"כ.
חלק מהילדים שולחים מבטים מלוכלכים או הערות עוקצניות כלפי אלו שנעזרים במצופים מכיוון שאינם יודעים לשחות.
גם אני נעזר במצופים כי גם אני לא יודע לשחות, אבל אף-אחד לא מעז להביט בי בלגלוג או להגיד לי שום דבר.
אני זה סיפור אחר.
אני אחד מהילדים המקובלים.
אז אף-אחד לא אומר לי שום דבר. הם לא יכולים.
אני, מתוקף מעמדי החברתי, אין לי במה להתבייש או להרגיש שלא בנוח כי אני נעזר במצופים.
אדרבה.
אני, בגלל מעמדי החברתי, בנוכחותי שם, עם המצופים שעליי, עושה לזה לגיטימציה.
והילדים שמשלחים מבטים לא נעימים והערות לאלו עם מצופים עליהם, מרגישים שלא בנוח לעשות את זה בנוכחותי, והילדים האחרים עם המצופים מרגישים יותר בנוח להיות עם מצופים כאשר אני עצמי נעזר בהם, והם שואבים ממני ביטחון.
ואם כל זה לא מספיק, אני ממש אומר לילדים שמציקים וצוחקים על הילדים האחרים עם המצופים להפסיק עם זה ושולח אליהם מבטים חמורי סבר, אז הם מפסיקים, כי כשאני מבקש, מקשיבים לי.
כשאני מסיים לתקן את המצב, כולם בסדר וכולם מסתדרים ביניהם, כולם סוף-סוף מתפנים ליהנות כמו שצריך.
אנחנו שוחים, משפריצים אחד על השני, מנסים סגנונות שחייה שונים, חלק מנסים לעשות כל מיני תרגילים במים.
ובמשך כל הזמן הזה, לפעמים אני שולח את מבטי אל עבר הילדים שיושבים ושוכבים על כיסאות הנוח, וכל הזמן אני קולט את דריה, הבחורה שחושבת שהיא שמנה למרות שהיא רק מלאה (וגם אם היא הייתה שמנה זה לא היה סוף העולם), ושחושבת שהיא מכוערת למרות שאני באופן אישי ממש לא חושב שהיא מכוערת, ואני קולט אותה שוכבת שם על הכיסא נוח, והיא כאילו בטלפון, ואני לא יודע, אני מניח שבאיזשהו מקום היא באמת בטלפון, אבל היא מרימה הרבה את המבט ומסתכלת עלינו, על כל הילדים שעושים כיף בבריכה, ואני מסתכל עליה מתוך הבריכה ואני קולט את כל זה, ואני פשוט יודע שגם היא רוצה להיכנס לתוך הבריכה ולשחות איתנו, והיא לא עושה את זה, כי היא פשוט לא מרגישה בנוח, וזה פשוט כל-כך...כל-כך...מכעיס אותי.
וכמה שיותר דריה מסתכלת עלינו, רוצה להיות איתנו בתוך הבריכה ולא מעזה, כי היא לא מרגישה בנוח, כי היא חושבת שהיא שמנה, כי היא חושבת שהיא מכוערת, כי היא חסרת ביטחון בנוגע לגוף שלה, ובכלל, ככה אני רק יותר מתרגז, עד שבסוף, אני לא יכול לשאת את זה יותר, ואני מחליט שמשהו חייב להיעשות.
אני שוחה אל המדרגות ויוצא מהבריכה.
אני חולף על-פני כיסאות הנוח ועושה את דרכי אל דריה.
בדרכי אל דריה, אני עובר על-פני חלק מחברותיה.
זה לא כאילו שלא היו לה חברים או שהיא הייתה מנודה מבחינה חברתית או משהו רק בגלל שהיא הייתה מלאה וחסרת ביטחון, כן? בואו לא נהיה מצחיקים.
ובכל זאת, וברגע הזה, חברותיה של דריה, אלו לפחות שנמצאות שם, באזור כיסאות הנוח, ולא שוחות בבריכה, העדיפו להתגודד יחדיו האחת עם השנייה, ודריה דווקא נמצאת יותר רחוק, קרוב אל הסוף, ואף חברה שלה לא נמצאת איתה באף אחד משני כיסאות הנוח שבשני צידיה, וגם זה מכעיס אותי.
כי איפה אתן? אלו אתן שצריכות להיות איתה עכשיו. אלו אתן שצריכות לעשות את מה שאני מתכוון לעשות עכשיו.
אתן החברות שלה, לא? איפה אתן? איפה אתן בשביל להרים לה? ובשביל לתת לה ביטחון? ובשביל להגיד לה להצטרף אלינו בבריכה, ושהכול יהיה בסדר?
אתן החברות שלה. לא אני.
זה התפקיד שלכן. לא שלי.
יותר מכך, זה יהיה יותר טוב, וזה יתקבל יותר טוב, והיא תהיה יותר פתוחה לשמוע את הדברים, אם זה יגיע מכן. לא ממני.
אז איפה אתן?
אתן צריכות להיות שם בשבילה.
היא צריכה אתכן.
והחלק הכי גרוע, זה שזה לא שהן לא מבינות את הסיטואציה.
הן לא טיפשות.
הן מבינות את הסיטואציה.
הן פשוט...אני לא יודע.
לא אכפת להן?
או שהן מעדיפות שלא להתעסק עם זה כי זה לא נעים?
וגם כל זה...פשוט...מאוד מכעיס אותי.
אני מגיע אל דריה, השוכבת על כיסא הנוח שלה, ומתיישב על כיסא הנוח הריק שמימינה.
באופן כללי יש כמה כיסאות נוח ריקים הן מימינה והן משמאלה.
רק אנחנו שם. ואף-אחד אחר לא נמצא בטווח שמיעה.
היא נרתעת קלות.
אנחנו לא חברים, אבל אני מבין לליבה, וממהר להבהיר מהר מאוד שפניי לשלום.
אני מחייך אליה.
"דריה, מה קורה?".
היא מכבדת אותי, ומזדקפת בכיסא הנוח שלה, רגליה עדיין פרוסות קדימה.
אני עצמי יושב על כיסא הנוח, אבל על הצד שלו, פונה בגופי ישירות אליה.
"היי", היא אומרת לי.
"מה קורה?".
"בסדר".
אני מהנהן.
אני מפנה את המבט ומסתכל למשך כמה שניות על ילדי הבריכה, השוחים להנאתם.
אני מסתכל בחזרה אליה.
"למה את לא שוחה? תחליפי לבגד יום. בואי, תשחי איתנו".
"לא, לא, זה בסדר. לא בא לי".
"אוקיי", אני מעמיד פנים שאני נכנע, שזאת כמובן העמדת פנים כי אני לעולם לא נכנע.
אני מפנה שוב את המבט הצידה, הפעם לצד השני, ומסתכל למרחק.
אני שוב פונה אליה.
"מה את אומרת? אולי בכל זאת?".
"לא".
"אוקיי, אוקיי, בסדר, סליחה", אני אומר, ומרים את ידיי בכניעה מזויפת שנייה.
אני שוב מסתכל הצידה, הפעם אל הצד הראשון שהסתכלתי, אל ילדי הכיתה השוחים בבריכה.
שתיקה ארוכה.
אני לא יכול להגיד לה שוב לבוא לבריכה. לא ככה. לא סתם ככה עוד פעם. היא רק תדחה את הצעתי שוב, אולי אפילו תתעצבן כי כמה פעמים היא יכולה להגיד לי לא?
הפעם עליי להעמיד פנים שנסוגתי למשך זמן ארוך יותר, ולתקוף מכיוון אחר.
הגיע הזמן להעלות לה קצת את הביטחון.
הגיע הזמן להגיד לה את הדברים שהיא צריכה לשמוע.
את האמת לאמיתה.
"דריה, אני יכול להגיד לך משהו?".
"מה?".
"אבל, אני לא יודע, אני לא רוצה לחצות גבול או שום דבר".
רק אל תגידי לי "אז אל תגיד", כי זאת תהיה בעיה.
"זה בסדר, מה?".
יופי.
"את לא צריכה להיות חסרת ביטחון".
היא נתנה לי את האישור מבחינתה להגיד את אשר על ליבי, אבל בכל זאת, אני לא יכול להתחיל ישר מהגוף שלה. צריך לעשות את זה בעדינות. באלגנטיות. עם טעם טוב.
"ואת לא צריכה לדאוג בנוגע לאף-אחד. תשחי אם את רוצה. ניכנס לבריכה שנינו, נשחה ביחד אם את רוצה. הבאת בכלל בגד ים?".
"הבאתי".
"ובכל זאת, את כאן, במקום להיות שם, בבריכה, לשחות איתנו, מה קרה?".
היא לא עונה, אבל זה בסדר, כי ברור לשנינו בדיוק מה קרה.
היא קיוותה בבית שיהיה לה את האומץ והביטחון להחליף לבגד ים ולהצטרף לרוב תלמידי הכיתה בבריכה, אבל ברגע האמת, לא היה לה את האומץ הזה, את הביטחון הזה, את ההרגשה הנוחה הזאת בתוך הגוף והעור של עצמה, שלכל אחד מגיע שתהיה לו את ההרגשה הנוחה הזאת בתוך הגוף והעור של עצמו, ושאלו שיש להם אותה, הם לוקחים אותה כמובן מאליו, ואלו שאין להם אותה, עוברים מסעות של ייסורים של הנפש בינם לבין עצמם על בסיס יום-יומי, חסרי ביטחון, לבד, עם עצמם, מרגישים קטנים וחסרי ערך.
לפתע אני נעמד, תופס בכיסא הנוח ביד אחת מימין לרגליים שלי, תופס אותו בצד שמאל עם היד השנייה משמאל לרגליים שלי, מתקדם קצת עם הרגליים, מושך קצת את הכיסא, ומתיישב שוב.
פתאום אני ודריה היינו הרבה יותר קרובים.
אני נשען לכיוונה.
אני תופס בידה הימנית עם ידי השמאלית.
היא נרתעת.
"זה בסדר, אני לא אעשה לך כלום".
וכשאני אומר את זה הקול שלי כל-כך טוב, וכל-כך עדין, וכל-כך נכון, וכל-כך טהור, ואני מביט בה עם פנים כל-כך טובות, עם כל-כך הרבה טוב בהן, ובהבעה שלי, והמבט בעיניים שלי באותו רגע כל-כך טוב ותמים, שברור לה לחלוטין מעל ומעבר לכל ספק אפשרי שאני אומר לה את האמת, והיא נרפית.
"דריה, אני רוצה שתקשיבי לי עכשיו. אני רוצה שתקשיבי לי ואני רוצה שתקשיבי לי טוב, אוקיי?".
"אוקיי".
"את לא צריכה להיות חסרת ביטחון. ואת לא צריכה לפחד. אני איכנס ביחד איתך לבריכה, בסדר? ניכנס שנינו ביחד, טוב? בואי נלך למלתחות, תחליפי לבגד ים, ונבוא לפה לשחות. את נראית בסדר גמור, ואת צריכה להיות בטוחה בעצמך, טוב? אני מבטיח לך שאף-אחד לא הולך לעשות לך שום מבט או להגיד לך שום דבר. מה את אומרת? הא? יאאלה. בואי. בואי נלך".
היא עוד לא מספיקה להגיד לי כן או לא, ואני כבר קם וכבר עושה חצי צעד, נעצר, מביט לאחור, ומחייך אליה את החיוך הרחב המפורסם שלי של היפים והאמיצים, הטובים והנכונים, עם השיניים שלי הלבנות-הלבנות המושלמות-מושלמות, אותו חיוך שמפיל את כולם ברשתי, ועם ניצוץ קטן וממזרי בזווית של העין, כאילו שאנחנו רעים, כאילו שאנחנו כל-כך רעים, אוי כמה שאנחנו רעים, אוי, מה שאנחנו הולכים לעשות.
וכך אני עומד שם, מחייך חיוך רחב, מסתכל עליה, מצפה, מושך מאוד-מאוד בעדינות ביד תוך כדי שאני לא מנתק קשר עין, כל כולי אומר לה "בואי כבר", אבל לא עם הרגשה של עצבנות או תכיפות, אלא בנועם, קובע מציאות בשטח עוד לפני מה שהמילים שלה, למקרה שתסרב, תהיה להן את ההזדמנות לקבוע מציאות משלהן, וככל שאני יותר קובע מציאות בשטח במעשיי, כך יותר קשה לה, יהיה לה קשה, להגיד לי לא, והיא הרי לא רוצה להגיד לי לא, היא רוצה להגיד לי כן, היא רק צריכה ממני את כל מה שאני יכול לתת לה ולהציע לה כדי לעזור לה להגיע אל המקום הזה שהיא נותנת לי, ובראש ובראשונה לעצמה, את הכן שהיא רוצה לתת לי, ולעצמה.
נערך לאחרונה ב: