אה. גם אני ניסיתי.
פעם אחת עם בחור דתי (קיוויתי שלא יגיע לקטע מיני מהר וכך אוכל להכיר אותו ולתת בו אמון קודם ולכן הסכמתי לצאת איתו. מה שהיה טעות).
זו היתה נשיקה (לא על השפתיים). הנשיקה עצמה הרגישה נחמד. אבל הסיטואציה בכלליותה לא. כי הרגשתי שמשהו לא בסדר (מוזר שאפשר להפריד בין שני הדברים ככה XD ). שהבחור הזה רוצה ממני משהו שאני לא רוצה לתת. אז אחרי זה העפתי אותו לקיבינימט והפסקתי לתקשר איתו. כנראה מה שקרה באמת זה שאילצתי את עצמי לסיטואציה הזו (כמו שאומרים: "תזרמי, כי לא נעים מהבחור"), וכשזה קורה לא באמת מ"רצונך החופשי", אז התגובה הפיזית והנפשית אח"כ היא כאילו הותקפת מינית (למעשה, "אנסתי" את עצמי XDDD ).
אח"כ כשיצאתי עם האקס שלי (לאורך שנה). איתו כבר היו לי את הכלים להגן על עצמי גם בסיטואציות מורכבות כמו זוגיות וגם הייתי באמצע הטיפול של "מגע בטוח". אז כבר הבנתי שאסור "לזרום בגלל שלא נעים מהבן זוג". זו שגיעה עצומה שמובילה לפגיעה עצמית.
צריך להתנהג בבגרות ובאחראיות ולשים את הקלפים על השולחן, לציין את התנאים שאיתם את מוכנה לקיים את הזוגיות. מה את מוכנה לנסות וכמובן שהכל יהיה בשליטתך (בעולם שבו את חיה במסר שגופך הוא נחלת הכלל, יש חובה להחזיר את השליטה והזכות לגופך) - אין שום מצב שהבן זוג יעשה משהו ללא רשותך המלאה.
הבחור, באמת מקסים. הסכים לכל. התנאי שלו היה שהוא מצפה שבסופו של דבר הוא יקבל את המין - כי ככה הוא רואה זוגיות. אחרת, אני לא שונה משאר הידידות שלו.
סבבה (לא משנה שלא הסכמתי איתו על זה. אבל זכותו המלאה).
אז החלטנו שהזוגיות בנינו תהיה ניסיון. ברגע שארצה לנסות משהו בעניין המגע, אבקש ממנו רשות והוא ישתף פעולה במידה וזה יתאים לו.
זה לא צלח. ונפרדנו אחרי שנה.
המסקנות שהגעתי אליהן מכל הניסיון הזה היו:
1. אני אוהבת נשיקות על הלחי (במיוחד לתת). לגברים (אני כנראה הטרו-רומנטית).
2. אני אוהבת להחזיק ידיים (לצערי במדינה שלנו מתחילים להזיע מהר ואז זה נהיה וואחס)
3. מהטיפול במגע המטפלת ואני הסקנו שאולי אוהב יותר מגע (כמו חיבוקים ואולי גם מגע באיזורים יותר "רגישים" כמו הבטן) רק מול בן זוג רומנטי שבאמת אבטח בו (באקס בטחתי רק עד גבול מסויים. מהסיבה שהוא ציפה בסוף למין).
4. מגע רעוע ולא בטוח כמו: "מישוש", "דיגדוג", "רעד" וכו'. זה מגע שאני סולדת ממנו שגורם לכל הפיוזים שלי לעלות.
5. על מנת לאפשר לי באמת לחקור ולהתנסות במגע, אסור בתכלית לצפות ממני בסוף ל"משהו". אני לעולם לא אשתף פעולה אם יגידו לי "הנה תנסי, אבל אני מצפה שתצליחי בסוף". לא רק שזה לא יקרה. אני (כמעט) בטוח אכשל.
פסיכולוגי או לא. זו "טראומה חברתית" שחוויתי כשהתחילו לצפות ממני ואח"כ חטפתי מבטים של זילזול ולעיתים אפילו סוג של מיאוס ברגע שנכשלתי.
אנשים יודעים לשפוט אחרים רק על סמך התוצאה. לא אכפת להם איזה גיהינום או השקעה אחרים עוברים בתהליך עצמו.
ולכן, הבנתי, שמי שיבוא אלי בציפיות, אני אומר לו יפה "ביי ביי" וניפרד כידידים (אחת העובדות שאני מאוד אוהבת לשהות במחיצת הטרול שלי, זה שהוא מעולם לא בא אלי בציפיות, כמו שאני לא באה אליו).
אז לא מתאימה לי גישת הציפייה. כי לעיתים, אני בכלל לא שואפת להצלחה אלא אני רוצה לחוות את התהליך עצמו (שהוא הרבה יותר מעניין, תכלס), ורוב האנשים לא מבינים את זה בכלל, כי האגו והכבוד זה מה שמניע את רוב האנושות - ולכן מחנכים את הדור הצעיר ל"ניצחון" ו"הצלחה" במקום ללמידה, חכמה ורכישת ניסיון חיים וקבלת כישלון ודרך לימוד במקום כ"משהו שלילי".
כמו שאומרים למי שלומד תכנות: "מתכנת שעשה תוכנה בלי באגים, זה מתכנת שלא יודע כלום בתכנות"
(סליחה על מגילת ההרפתקאות והניתוחים הפסיכולוגיים XD)
, וזה עדיין מבולבל הכול..
זה מסתדר מתישהוא?
