נטע ואני - סיפור

[מורן א]

נטע ואני - סיפור

נטע ואני שם חדש קישט את תיבת המייל שלי, נטע אייל. השם נשמע מוכר אך לא הצלחתי לזכור מהיכן. האם אני מכירה את הבחורה ומה הקשר שלה אליי. בכותרת היה כתוב 'למאי מנטע'. אחרי כמה רגעים נזפתי בעצמי. 'נו, תפתחי ותקראי. מה כבר יכול להיות, מעטפת נפץ, זה לא וגם לא ווירוס. בזמן שאת חושבת אם כן או לא כבר יכולת לסיים לקרוא מה שיש לבחורה לומר, אז מה העניין?' קול שני בתוכי הסכים עם הקול הראשון. קליק על שמה והמייל נפתח. מאי שלום, קוראים לי נטע ואת אינך מכירה אותי. רציתי רק לומר לך עד כמה אני מעריכה את הכתיבה שלך. קראתי את כל מה שכתבת ופירסמת והיה לי חשוב לומר לך זאת. תודה, נטע. באמת לקח לי פחות זמן לקרוא מאשר להתלבט. מיילים כאלו אני מקבלת לפחות פעם ביומיים. נשים חושבות שמה שאני מציגה דרך כתיבת הסיפורים שלי זו אני. לא פעם רוצות להכיר אותי במובן האינטימי של המילה. שולחות לי סיפורים שלהן כדי שאחווה דעתי, אפילו מתאהבות בדמויות שאני מציירת דרך המקלדת. אני מתפלאת בכל פעם מחדש איך הן לא מבינות שמאי היא לא דמות, שלא כל מה שאני כותבת הוא אמת ומבינה שלעתים קשה להן לעשות ההפרדה בין מציאות לדמיון. בהתחלה הייתי נחמדה ועניתי לכולן. אמרתי יפה תודה על הערכתן הרבה, דחיתי בנימוס את ההתחלות והמשכתי בדרכי. היום אני כבר לא טורחת לענות ובעיקר לאגרסביות שבהן אשר מחליטות להכיר אותי בכל מחיר. קראתי שוב את המייל של נטע. המייל שרק רצה להודות לי, להחמיא לי. משהו מלטף בתחושות הוביל אותי לכתוב לה תשובה. נטע, תודה על תגובתך החמה. אני שמחה שכתיבתי מצליחה לגעת. האם את כותבת בעצמך, או רק קוראת מהצד? אשמח בתגובתך, מאי. לא יודעת מדוע דווקא איתה החלטתי ליצור קשר. אולי הגיע הזמן להכיר מישהי. זאת הייתה אחת המחשבות שחלפה בראשי כאשר התחלתי לפרסם את סיפוריי באתר של הקהילה. חשבתי שבוודאי אמצא מישהי יצירתית כמוני, אך כל הפניות אליי עד כה לא היה בהן די כדי למשוך אותי לקשר. הייתה לי תחושה שנטע היא אחרת. שלחתי את המייל וחיכיתי. בהתחלה לא בצפייה גדולה, אולם ככל שעבר הזמן מצאתי את עצמי מחכה לתשובתה. היא לא אחרה לבוא. בשעת ערב מאוחרת, לפני שסגרתי את המחשב קושטה שוב תיבת המייל שלי במייל חדש תחת הכותרת 'מאי'. מאי, לא חשבתי שתשובי אליי, אך שמחתי שכן. אני כותבת, אבל מעט. מעולם לא פירסמתי. לא יודעת מדוע, אולי מעט חוששת מהתגובות או מחוסר תגובות. כמה זמן את כותבת? ואיך התחושה כשאת מפרסמת? אני רואה שאת די "מבוקשת" בתחומך, לפחות אם לשפוט על-פי מספר התגובות. הכתיבה שלך נוגעת ברובה עמוק עמוק בפנים. הייתי רוצה לשתף אותך בדבר מה שעברתי, שאני עוברת, אם את מוכנה כמובן. נטע. חייכתי. אחת שלא שואלת שאלות. שלא חוקרת. מי אני, מה אני, בת כמה, אם פנויה, אם נשואה, אם אני רוצה מין בשלישיה. אחת שכתיבתי מעניינת אותה, אחת שרוצה לשתף אותי. מעניין במה. אין ספק שהציטה את סקרנותי.

 

[מורן א]

המשך

נטע, כותבת, כמה נפלא. חבל שאינך מפרסמת. אני מודעת לעוצמה שיש בכתיבה, אך התחושה, כשאת משחררת אותה לאוויר העולם, אין כדוגמתה. וכשיש תגובות את יודעת שעוררת, שנגעת, שהשארת חותם. עצתי לך, אל תחששי. אם את רוצה, אני מוכנה להיות הפיילוט שלך. שלחי לי ואהיה הראשונה להגיב. מה את אומרת? אני כותבת מגיל מאוד צעיר (היום אני בת 26) וכתיבה תמיד הייתה חלק ממני. כמובן שעם הזמן הלכתי ובגרתי וכן גם כתיבתי וכאן היופי שבה, שלא נתקעה אלא התפתחה במקביל אליי. אשמח אם תשתפי אותי בכל אשר תרצי. מאי. שלחתי את מילותיי ופניתי למיטתי. בעודי צופה באחת מתוכניות הלילה בטלוויזיה מצאתי עצמי לא מרוכזת אלא חושבת על נטע. מתעניינת במה שרוצה לשתף אותי. חושבת עליה ומנסה לשער את גילה, מתעניינת באיזור מגוריה. האם לבד, או חיה עם אישה, מה מעשיה. המחשבות התרוצצו בראשי וכך נרדמתי. למחרת הבוקר, טרם התארגנתי לעבודה כמעט בעיניים עצומות רצתי למחשב לבדוק האם כתבה במשך הלילה וכל-כך התאכזבתי שלא. 'מאי, לאישה יש חיים חוץ מלכתוב לך' הקול הקבוע נזף בי. כל היום בעבודה דעתי לא הייתה נתונה לי. מחשבותיי צימחו כנפיים ולא הבנתי מדוע אני מתרגשת כל-כך. בערב כמעט בלי להוציא את המפתח מדלת הכניסה רצתי אל המחשב. זינה, החתולה שלי התחככה ברגליי, מייללת כי רוצה את ארוחת הערב שלה, אך אני רק רציתי לדעת אם קיבלתי מייל. ברגע שראיתי את שמה על המסך נרגעתי. התפנתי אל זינה, האכלתי אותה, וידאתי שנעלתי את הבית והתיישבתי לקרוא. מאי, רציתי להציג את עצמי רשמית. שמי הוא נטע אייל, אני בת 25 (בחודש הבא), מת"א, כרגע סטודנטית, אוהבת נשים ומחפשת אהבה בחיי (למרות שזו לא הייתה הסיבה שלשמה כתבתי לך מלכתחילה). הצבע האהוב עליי הוא כחול, מספר המזל שלי הוא 7 ומידת המכנסיים שלי היא 40. יש לי כלב שעונה לשם ארגו (נראה אם תדעי את מקור השם). אם שכחתי משהו, את מוזמנת לשאול. מקווה שלא הלחצתי אותך, אך אני אוהבת שהקלפים מונחים על השולחן. לגבי הכתיבה, אני צריכה עוד לחשוב. תודה על הצעתך לשמש לי כפיילוט ואולי אעשה בכך שימוש, אבל מרגישה שאולי אנחנו צריכות להכיר יותר על מנת שאוכל "להפיל" עלייך את כתיבתי. לגבי מה שרציתי לשתף אותך, אחכה למייל הבא. אשמח לדעת מעט עלייך, אם תרצי לשתף. נטע. וואו, חשבתי. באותו הגיל, מהאיזור שלי, אוהבת כחול כמוני, וארגו, ממש כמו זינה שלי ופנוייה. מה עוד הייתי צריכה לבקש. הרגשתי שאני עומדת בפתח של משהו גדול. אסתכן ואומר בפתחה של אהבה חדשה. כמה חיכיתי לה, כמה רציתי בה, רק אלוהים ידעה כמה. נטע, רצית קלפים על השולחן, אז הרשי לי להציג את שלי בתקווה שיהיה לי פוקר. שמי הוא מאי שביט, בת 26 (כבר יודעת) מרעננה, עובדת בחנות ספרים אחרי שסיימתי תואר בספרות ולא מוצאת איתו תעסוקה. למרבה הפלא גם הצבע שלי הוא כחול ואין לי מספר מזל. לגבי מידת המכנסיים, הרשי לי לדלג על הפרט הזה ולחתולה שלי קוראים זינה, אז את בוודאי מנחשת שאני יודעת מהיכן לקוח השם ארגו וכן, גם אני מחפשת אהבה בחיי. מוכרחה להודות שסיקרנת אותי לגבי מה שרוצה לשתף אותי, אז מצפה. מאי. מאי, בהחלט פוקר, דוז פוואה. רעננה, לא יודעת אם צירוף מקרים או לא, אך הורי מרעננה. אני מתגוררת בת"א בשנתיים האחרונות בשל הלימודים ובגלל בעיה עם ההורים ובעייתם עם הלסביות שלי. טוב לדעת שגם את חובבת זינה מושבעת. אני אפילו מתכוננת לנסוע לכנס בארצות-הברית השנה (כן, כן, עד כדי כך). הרשי לי לשאול האם את מחוץ לארון ואם כן, איך קיבלה זאת המשפחה והחברים? מה שרציתי לשתף אותך, זאת היציאה שלי שהייתה קשה ועד היום היא בלתי נסבלת. הורי לא קיבלו זאת מעולם ועדיין אינם מוכנים לשמוע את המילה לסבית. הם ניסו לשכנע אותי לוותר על אורח חיי, ללכת לטיפול פסיכולוגי, לקבל טיפול הורמונאלי, ומה לא רק כדי שאהיה "נורמלית". לא הסכמתי ועזבתי את הבית, כדי להיות קרובה ללימודים ורחוקה מהם. לפני שבוע אבי התקשר ובישר לי שאמי מאושפזת בבית-חולים כי ניסתה להתאבד. הייתי לידה וניסיתי לדבר איתה, אך היא אמרה שאני מקשה עליה ועל לבה וביקשה שעד שלא אחליט להשתנות, שלא אבוא יותר. מאי, איך אוכל לתאר את התחושה הכל-כך כואבת, כאשר אמא מנתקת את ביתה ממנה ולו רק בגלל העדפה מינית. אנחנו במאה העשרים ואחת לא? הורי תמיד היו נאורים, אז מדוע שמדובר בי, בבת שלהם הם נעשים אטומים? הייתי חייבת לשתף. כבר שבוע זה רובץ על לוח לבי ומקשה את חיי. בחרתי בך כי סיפורייך נוגעים בי ברגישות שלהם וחשבתי שבתור אחת שכותבת כך בוודאי יש לך נפש של מלאך. נטע.

 

[מורן א]

המשך של ההמשך

כאב לי לקרוא את מילותיה. ידעתי לא מאחת כמה קשה להורים לקבל את זהות ילדיהם, כאשר אינה כשם שחשבו. קראתי על כך סיפורים רבים ומאמרים ולמזלי בורכתי בהורים מפרגנים שנטייתי אינה מעניינת אותם, שקיבלו אותי ללא כל קושי. לא יכולתי לחשוב איך הייתי מרגישה אילו אמי הייתה מנסה להתאבד ועוד בגללי. לבי יצא אליה. נטע, מאיפה להתחיל. ממש לא מקנאה בך על מה שאת עוברת. לא מסוגלת לחשוב איך הייתי מגיבה אם אמא שלי הייתה מנסה לעשות מעשה שכזה. הרשי לי להתפעל מהחוזק שאת מפגינה כלפיהם למרות שבוודאי את מתפרקת מבפנים, אם אני מנחשת נכונה. תראי, אצלי המצב הוא פשוט. ברגע שהחלטתי שזו דרכי בחיים קיבצתי את כל המשפחה (אבא, אמא, אח והכלבה באפי) ועם לא מעט חששות סיפרתי שאני לסבית. אמא חיבקה אותי, אבא חייך ואחי הקטן לא הבין על מה המהומה, הוא ובאפי. כך שאת מבינה שלא חוויתי כמותך יציאה מהארון קשה. מלבד המשפחה כל הסביבה מקבלת זאת ללא כל קושי, כמובן חברים וחברות ומקום העבודה (אפילו גיליתי שאיני היחידה). מלבדי והמשפחה, מישהו נוסף יודע, כלומר את בארון או מחוצה לו? כמה נחמד שאת במקור מרעננה, מי יודע אולי אפילו היינו שכנות. אני גרה ברחוב תאנה, את בטוחה שאנחנו לא מכירות? נטע, שולחת לך חיבוק מעודד. אם תרצי לדבר איתי על כל נושא דעי שאני כאן, תמיד. מאי. מאי, אנחנו בטוח מכירות, לפחות ויזואלית. איזה עולם קטן, את מתאנה ואני מהחרוב, ממש רחוב ליד. תודה על התמיכה ועל החיבוק, חבל שאינך פה לתת לי אותו באופן אישי. אמי עדיין מסרבת לדבר איתי. היא כבר בבית ופיזית היא בסדר, אך אינה מוכנה לזוז מעמדתה. אבא שלי הגיע אליי לת"א וניסה לשכנע אותי לחזור בי, אולם אני מרגישה שזו מלחמה. מלחמה על זהותי ואיני מוכנה להפסיד משום שיש לי הרבה יותר מה להפסיד מאשר להרוויח אם אכנע לבקשתם, אני מקווה שתתרצה בקרוב. את לא יודעת כמה כייף לך שההורים שלך קיבלו אותך בכזאת אהבה ואת רק יכולה לתאר לעצמך את הכאב שככרוך במרחק מהמשפחה שאינה מבינה. תודה שאת שם מאי, באמת תודה. אני מצרפת את מספר הנייד שלי. נטע. מייד נלחצתי. מדוע מסרה את מספר הנייד שלה? 'מה מדוע? כדי שתתקשרי!!' הקול הפנימי הבין יותר מהר ממני. אם רק הייתה יודעת כמה מפחדת אני מטלפונים. מה אעשה עכשיו, אם לא אתקשר בוודאי תחשוב שאני לא מעוניינת ואם אתקשר ואגמגם, בוודאי תחשוב אותי למסורבלת. נטע, יש לי משהו לספר לך למרות שמעט לא נעים לי. אני מפחדת משיחות טלפון, כלומר סוג של פון-פובית כזאת. זה כינוי שהמציאה לי חברה לפני כמה שנים ומאז הולך עמי. מעדיפה לעשות הכל פנים מול פנים או בכתב, רק לא לדבר בטלפון. בבקשה, אל תחשבי אותי למשוגעת, אולי מטורפת קצת, אך הייתי חייבת לספר לך כדי שלא תחשבי שאיני מעוניינת לדבר איתך בטלפון, רק מעט חוששת. מקווה שאת מבינה. לאחר שנכיר (אם תרצי) הבעייה תיפתר. שלך, מאי. הלכתי לישון עם תחושת מועקה. זאת פוביה שפיתחתי עם השנים. משהו לגמרי לא מובן שאפילו הפסיכולוג שלי עדיין לא הגיע אליו. מדוע אני כל-כך בטוחה על הכתב, אפילו במפגש אישי, אך שזה מגיע לרגע בו צריכה לחייג מספר טלפון מוכנה לעבור עינויים ולא לבצע את הפעולה הפשוטה. מאי יקרה, את מצחיקה. אף פעם לא שמעתי על ההגדרה 'פון-פובית'. אני מבינה שזה משהו שהמצאת, או יותר נכון שחברה המציאה. סלחי לי אבל צחקתי המון ולא עלייך חלילה אלא על המושג החדשני שהמצאת לך. את יכולה להרגע, זה בסדר. אינך חייבת להתקשר. חשבתי שיכול להיות מאוד נחמד לו דיברנו ולא שאיני נהנית מהתכתובת ביניינו, רק רציתי לגוון, או יותר נכון, אם להיות כנה, מאוד רציתי לשמוע את קולך, את הקול מאחורי המילים המלטפות. איך נשמעת מאי הכתובה ואני מבינה לחלוטין ולכן אבוא בהצעה חדשה. מה דעתך לעשות טיול קטן לת"א הגדולה וניפגש, נשמע לך? לילה טוב, נטע. להיפגש??? נטע ואני, אני ונטע. כל אפשרות נשמעה לי מלחיצה ומפחידה, אבל מאוד רציתי. רציתי לראות אותה, לדעת אם אני נמשכת אליה, אם אוכל להמשיך ולפנטז עליה, על האחת שמרגשת אותי וגורמת ללבי לנתר בכל פעם ששמה מקשט את תיבת המייל שלי. אז כן? או לא? אולי? 'אולי תהיי החלטית?' נשבעתי לנקום בקול הזה שמתריס בי מבפנים. נטע יקירתי, אשמח לעשות טיול קטן לת"א לפגשך, אשמח עד מאוד וזאת למרות החששות שמלוות אותי, אך תסכימי איתי שהן טבעיות. יש בי רצון להכיר אותך, לראות אותך וכיוון שההצעה באה ממך אני נעתרת לה ברצון. אמרי לי מתי והיכן ואהיה שם. מאי.

 

[מורן א]

והסוף

כשהכתובית על המסך בישרה לי כי המייל נשלח, לבי לא חדל להתרגש. כבר הרבה זמן שלא התרגשתי כך. זה זמן מה שהראש שקוע עמוק בכתיבה. כמעט והתבלבל לי הסדר בחיים. ריחמתי על אותן נשים שהיו מבלבלות בין מציאות לדמיון בלי לשים שגם אני חיה את הסיפורים שלי במקום לחפש לי חיים אמיתיים. מאי היקרה, שמחת אותי וריגשת אותי מאוד. הכנות שלך וטוב לבך המוקרנים מכתיבתך הפשוטה שוו את לבי. יש מקום אחד בת"א שאני מאוד אוהבת. הוא נקרא 'הקפה של תמרה', אולי את מכירה. אשמח להיפגש איתך שם. בשבוע הבא יש לי יום פנוי ביום חמישי, לכן כל שעה ביום תתאים לי. כתבי לי מתי תוכלי ואם מתאים לך המקום, או שמא את רוצה מקום אחר. מצפה, נטע. יום חמישי, יום חמישי. ניסיתי לאמץ את מוחי כדי לזכור כיצד אני עובדת ביום חמישי ואיך אוכל לקחת יום חופש כשלפתע נזכרתי שהמנהלת שלי איננה ביום חמישי. התקשרתי מהר לעינת לברר איך אנחנו עובדות. עינת אמרה שאני בבוקר עם רווית והיא בערב עם זוהר. היא שאלה לפשר התלהבותי מהמשמרות כיוון שאף פעם לא היה לי כל-כך חשוב לדעת כיצד עבדתי. סיפרתי לה בקצרה על נטע והיא ביקשה שאזהר. לא חשבתי שיש לי ממה. 'מאי, אני צריכה לספר לך מה מסתובב באינטרנט?' הרגעתי אותה, הייתה לי תחושה שנטע אינה אחת שתתגלה כסרסור רודף שמלות. נטע, יום חמישי, חמש אחר-אחר הצהריים. אני חייבת לעבוד בבוקר, אך כשאסים את המשמרת אהיה בדרך לת"א, בדרך אלייך. 'הקפה של תמרה' נשמע נחמד, אני לא מכירה ואשמח להכיר, אותו ואותך, רק כתובת אני צריכה ואני שם. מודה שאני כבר מתרגשת והפרפרים מתחילים לעוף בין הבטן ללב. מצפה לא פחות, מאי. ביום חמישי בארבע וארבעים התייצבתי במקום. שלט גדול 'הקפה של תמרה' התנוסס מחוץ למקום היפה שנטע בחרה, נראה כאילו לקוח מסרט תל-אביבי ישן. נכנסתי וצליל פעמון הכריז על בואי. התיישבתי ליד שולחן פינתי והזמנתי הפוך, כדי שארגע בינתיים עד שנטע תגיע. המלצרית הייתה חביבה וקיוויתי שנטע תהיה לפחות כמוה. כבר שנים שלא הייתי בפגישה עיוורת ודי חששתי, לרגע אפילו התחרטתי שלא בחרתי בטלפון. "את לבד?" שאלה המלצרית. "עכשיו כן, בחמש תצטרף אליי חברה" היא חייכה, היה לה חיוך נעים. "את נעולה על הפוך, או שאפשר להמליץ לך על משהו מיוחד?" "לא הייתי מגדירה את עצמי נעולה בשום מקרה. אשמח לקבל את ההמלצה" "אני אביא לך משהו ואם לא תאהבי תקבלי הפוך" "אני פתוחה להצעות" היא קרצה לי ופתאום הבנתי את המשמעות שעשויה להתפרש ממה שאמרתי. "כלומר..." גימגמתי משהו והיא כבר נעלמה במטבח. הסתכלתי בשעון, היו לי עוד עשר דקות וחששתי שמה שיעדה לי המלצרית יגיע אחרי שנטע תגיע ואז ארגיש שלא בנוח. הזמן חלף והמלצרית לא הגיעה עם ההזמנה, כבר התחלטתי להתחרט שהסכמתי. בשעה חמש בדיוק היא יצאה מהמטבח עם שתי כוסות בידה. לא ידעתי על מה להביט קודם, עליה, על הדלת, או על השעון. היא הניחה את הכוס לידי. "זה משהו מיוחד, אם תאהבי אספר לך מה זה" "תודה" היא התיישבה מולי והניחה לידה את הכוס השנייה. לא הבנתי מדוע החליטה לשבת לידי דווקא עכשיו. אולי הבינה שלא כשורה את הביטוי 'פתוחה להצעות'. היא הביטה בי בעיני השקד שלה והתחלתי להרגיש מעט חוסר נוחות מבלי שהבנתי מדוע. המלצרית החליטה להזמין את עצמה אליי ונטע בוודאי תגיע כל רגע. קמתי ממקומי, לא בטוחה מה הצעד הבא. "לא טעים לך? את הולכת?" הופתעה. "לא טעמתי עדיין, מצטערת, אך אני מחכה לחברה ואני לא רוצה לפגוע בך, אבל היא צריכה להגיע ואני..." לא ידעתי מה רציתי לומר. היא הניחה את כף ידה על שלי, המגע היה נעים. "מאי, אולי תשבי" הציעה. "איך את יודעת את שמי?" התיישבתי. "נעים מאוד, אני נטע"

 

[טליאמתי]

מורן! את גדולה!!! אני מתה על זה!!!

מה אומר לך? ממש התפעלתי...מכל מילה התפעלתי! מקסים, משכנע, יפהפה, מושך, מסקרן...מה שכחתי?! כל הכבוד. קראתי מהר מהר, ממקום של סקרנות להמשך ואחר כך שוב לאט יותר... מקסים! טלי

 

[יעל Y]

../images/Emo96.gif הפוך או משהו מיוחד

עולם של התרגשות אינטימיות חשיפה וכמיהה יכול לקרות עם הזרה שרק רחוב אחד הפריד בינה לבינה. איך מילים נוגעות ומובילות לתפילה שהעיניים יאשרו את התחושות. ואיזה שמות יפים בחרת לגיבורות ולרחובות. מורן נפלא, את כותבת כל כך ברגישות ובזרימה, מכניסה בין השורות ציפיה לקראת בתוך שיחות מרתקות שמשאירות בעכשיו. תודה על סיפור של פגישה בתוך פגישה בתוך פגישה... ואין ספק שאת כותבת מיוחד. ממני יעל.

 

[מורן א]

../images/Emo51.gif