נטישה בגיל 5

[ruv252]

נטישה בגיל 5

בילדותי הייתי חולה אסתמה ,בגיל 5 אבי תיכמן אותי ולקח אותי למוסד "דיקנסי" אי שם בהרי י-ם , שם זנח אותי וברח. לאחר כ-3 שבועות בהם חוויתי גיהנום ןהגעתי למצב קטטוני של המתנה למוות הגואל הופיעה אימי וחילצה אותי משם. למרות שהקמתי משפחה ואני מתפקד בעבודה . אני מאד סובל בחיי היומיום , זה מתבטא בעיקר במערכת היחסים עם האשה. אינני בוגר בתגובותי , קשה לי לעמוד תחת ביקורת ,תגובותי מעצבנות בהרבה מקרים, אני מרגיש מסכן כמעט בכל עימות שלי עם הסביבה , פגשתי במשך החיים כ-2-3 פסיכולוגים ועשיתי גם סדנה במכון אדלר (שעשרה לי כנראה להקים משפחה ). אני מעוניין בעזרה נפשית .

 

[גרא.]

rub252,אחדים גדלים עם כפית של כסף,ואחרים,

בתנאים הרבה יותר גרועים.צר לשמוע על הילדות העשוקה שלך,שהשאירה עליך כנראה את חותמה.מאחר ואתה מדגיש שהסבל היומיומי שלך קשור למערכת היחסים עם אשתך,גם אם אתה לוקח את האחריות לכך עליך,גם אחרי שכבר טופלת על ידי כמה פסיכולוגים.נראה שעכשיו הזמן לטיפול זוגי/משפחתי..להבנתי בגישה של טיפול משפחתי מובנה,נוסח וירגיניה סטיר/מנושין.גישה המתמקדת במערכות התקשורת בתום הבית,תקשורת מילולית,ותקשורת לא מילולית,במדה מסויימת מאד אינטימית.הגישה חותרת לרענן את דפוסי התקשורת האלה,בכדי לקרב את זה לזו,ברמה כזו שתאפשר להם לשנות את אורח חייהם לכיוון אחר,הרבה יותר חיובי מעכשיו.

 

[ruv252]

לגרא שלום

אישתי לא מעוניינת בשום אופן לפנות איתי או בלעדי לטיפול . פיתחתי לעצמי דפוס התנהגות בכייני לכן כצעד ראשון אפסיק כאן. תודה לך

 

[ראליסט מושבע]

252 שלום - טוב יהיה אם תוכל לספר כאן במה כן

הצליחו הטיפולים שעברת לקדם ולשנות את התנהגותך,ובאם אתה חש שיצאת מהטיפולים שונה במשהו מאיך שנכנסת אליהם.תגובתך,תאפשר אולי לחברים כאן לחשוב על רעיונות נוספים עבורך.

 

[ruv252]

מה השפיע עלי

ראשית מרגש אותי מאד שקיבלתי את התייחסותך מאחר ואני רגיל מאד לחוסר התייחסות . וגם תודה לך על שלקחת את זה לכיוון החיובי זה כבר עוזר לי . אנסה לתמצת : במשך כל ימי חיי לא היו הרבה ימים בהם לא העליתי את החוויה הנוראיתבזכרוני ההיא, בזכרוני, בתוכי היו שני קולות האחד : מה זה כל כך נורא ?, תראה את מעשי האונס והאלימות במשפחה אצל אחרים, יחסית אליהם המקרה שלך לא קשה כל כך.מצד שני : אמר לי הקול האחר , היית בן 5 ,נטשו אותך ע"י תרמית , החלטת למות והיית קרוב מאד לכך. בכל אופן נצמדתי איכשהוא לחיים הנורמטיביים , ה"אדלרים" עזרו לי להנמיך את רף הציפיות מבן הזוג , נשאתי אשה ונולדו לי שני ילדים , (היום בוגרים). כיסיתי על הטראומה בכל הכח אבל הכאבים חלחלו החוצה באמצעים מוסווים : סיגלתי לעצמי אופי ווכחני , הייתי חייב תמיד להיות צודק , כל הערה שקיבלתי מהבוסים או מהאשה , ערערה אותי , "לא קנית מספיק עגבניות" "הסיר ששטפת לא נקי" וכו'. התקשורת שלי עם אנשים הצטמצמה לקשרים מעשיים עם אנשים בעבודה או עם בני המשפחה , עם חברים לא הצלחתי ליצור קשר ונראה לי כי הסיבה לכך היא שאם אני מזהה ניצוץ של אמפטיה , מייד יש לי הצפה של הרגשת מסכנות והטראומה מבקשת לצאת החוצה , בן שיחי שחש בקושי שלי ,או שמתרחק או ששופך עלי את סיפורו הוא, כך שאני יוצא ללא אוזן קשבת . בני משפחתי שמעו את הסיפור שלי בזמנו אך שוב אינני יכול להעלות אותו כי אף אחד לא רוצה שסיפור כזה ישבש לו את היום . המשכתי להתנהל בחיים וחשבתי שכך צריך לחיות היו תקופות של תסיסה חיובית ואור והיו תקופות של דכאון וקשיים. מריבות עם האשה , זעם , סכסוכים עם בעלי סמכות בעבודה וכיוב'. לאחרונה התחלתי בחוג לכתיבה והצלחתי להוציא בצורה עקיפה חלק מכאבי , זה החזיר את האפשרות של טיפול בבעיות שלי למרכז הבמה ,התחלתי לעבוד על סימפטומים של התנהגות שלילית יחד עם שמירה על הכאב , אני מחפש סוג של טיפול פסיכולוגי שישלים לי את התמונה .

 

[ruv252]

מה השפיע עלי

ראשית מרגש אותי מאד שקיבלתי את התייחסותך מאחר ואני רגיל מאד לחוסר התייחסות . וגם תודה לך על שלקחת את זה לכיוון החיובי זה כבר עוזר לי . אנסה לתמצת : במשך כל ימי חיי לא היו הרבה ימים בהם לא העליתי את החוויה הנוראיתבזכרוני ההיא, בזכרוני, בתוכי היו שני קולות האחד : מה זה כל כך נורא ?, תראה את מעשי האונס והאלימות במשפחה אצל אחרים, יחסית אליהם המקרה שלך לא קשה כל כך.מצד שני : אמר לי הקול האחר , היית בן 5 ,נטשו אותך ע"י תרמית , החלטת למות והיית קרוב מאד לכך. בכל אופן נצמדתי איכשהוא לחיים הנורמטיביים , ה"אדלרים" עזרו לי להנמיך את רף הציפיות מבן הזוג , נשאתי אשה ונולדו לי שני ילדים , (היום בוגרים). כיסיתי על הטראומה בכל הכח אבל הכאבים חלחלו החוצה באמצעים מוסווים : סיגלתי לעצמי אופי ווכחני , הייתי חייב תמיד להיות צודק , כל הערה שקיבלתי מהבוסים או מהאשה , ערערה אותי , "לא קנית מספיק עגבניות" "הסיר ששטפת לא נקי" וכו'. התקשורת שלי עם אנשים הצטמצמה לקשרים מעשיים עם אנשים בעבודה או עם בני המשפחה , עם חברים לא הצלחתי ליצור קשר ונראה לי כי הסיבה לכך היא שאם אני מזהה ניצוץ של אמפטיה , מייד יש לי הצפה של הרגשת מסכנות והטראומה מבקשת לצאת החוצה , בן שיחי שחש בקושי שלי ,או שמתרחק או ששופך עלי את סיפורו הוא, כך שאני יוצא ללא אוזן קשבת . בני משפחתי שמעו את הסיפור שלי בזמנו אך שוב אינני יכול להעלות אותו כי אף אחד לא רוצה שסיפור כזה ישבש לו את היום . המשכתי להתנהל בחיים וחשבתי שכך צריך לחיות היו תקופות של תסיסה חיובית ואור והיו תקופות של דכאון וקשיים. מריבות עם האשה , זעם , סכסוכים עם בעלי סמכות בעבודה וכיוב'. לאחרונה התחלתי בחוג לכתיבה והצלחתי להוציא בצורה עקיפה חלק מכאבי , זה החזיר את האפשרות של טיפול בבעיות שלי למרכז הבמה ,התחלתי לעבוד על סימפטומים של התנהגות שלילית יחד עם שמירה על הכאב , אני מחפש סוג של טיפול פסיכולוגי שישלים לי את התמונה .