כתבתי על זה בעבר בפורום פסיכולוגיה לדעתי
"יש כמה גישות שאני מכיר שעוסקות במדוע בני אדם מאמינים באלוהים (ושאר חברים דמיוניים) אבל רובן הולכות בערך אותו דבר. בקצרה, המוח שלנו התפתח בתקופה שבה היה צורך חזק בזיהוי סכנות (במקרה הספציפי הזה, טורפים). כחלק מהצורך הזה התפתח אצלנו מנגנון חיפוש "ישויות" מאוד מאוד יעיל אבל שנוטה לפעול לעיתים גם כשאין צורך. יש בזה היגיון מסוים כי עדיפה חיה שלפעמים מזהה טורף איפה שאין מאשר חיה שלא מזהה טורף... אתה יכול לראות את ההשפעה של הAgent Detection כפי שסקוט אטראן קורא לזה כשאתה מסתכל על עננים ורואה צורות או פשוט מדמיין שיש מישהו בחדר כשאתה שומע סוג של רעש למרות שבבירור זה לרוב לא הגיוני. בנוסף, יש לנו אזורים במוח שאחראים על זיהוי רגשות אצל ישויות אחרות. כמובן שזה דבר מאוד יעיל בקרב בעלי חיים חברתיים שמעוניינים לשתף פעולה או לחילופין, להרגיש שהשכן זומם על הנשים שלהם או שהאישה זוממת על השכן. זיהוי הרגשות הזה לא מוגבל לבני אדם, אנחנו מייחסים רגשות לבעלי חיים, לדמויות במשחקי מחשב ומסתבר שזה יחסית נפוץ (בעיקר אצל נשים) לייחס רגשות גם לצמחים. למעשה, כשאנחנו מחפשים רגשות אנחנו בכלל לא תלויים בתחומים פיזיים, אתה צריך לעשות סוג של קפיצת אמונה במילא בשביל לחפש רגשות שאין לך נגישות פיזית אליהם. התוצר של ההטיות המחשבתיות האלה (ועוד) הוא הנטייה להיות מסוגלים להאמין שיש יישות בלתי נראית בעלת מחשבות שאינה תלויה בחומר. (כמו אלוהים או רוחות) הויכוח היום הוא בעיקר אם זה תופעת לוואי (side effect) כפי שתואר למעלה או מנגנון מכוון 'ישויות' (adaptation) שנוצר אבולוציונית כי חברות מאמינות הן חזקות יותר [וזה לכשעצמו גם עוד לא נקבע עדיין]) קריאה נוספת: Ricahrd Dawkins - The God Delusion Daniel Dennett - Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon Scott Atran - In Gods We Trust"