המלים לעידוד; הדורבנות מייסרים אותנו אבל.....
את חזקה הרבה יותר ממה שאת נותנת לעצמך קרדיט אם לא היית כזאת לא היית מסוגלת לשדר עסקים כרגיל את גם אנושית אחרת לא היית חשה את הכאב הגעגועים ובעיקר את התיסכול של אין מה לעשות הזמן הוא דבר יחסי מאוד וסוביקטיבי - הוא גם נוטה לתעתע בנו לפעמים רץ לפעמים עומד מלכת. אני למדתי שככל שאנו עסוקים יותר, פועלים יותר - פיזית ונפשית - הזמן מתקדם מהר יותר בכל מקרה חצי שנה או 6 שנים אין הבדל תלוי מה עושים עם זה נכון עשית ששיחררת את אישך האהוב לדרכו אני מבין שבעולמנו הוא שבע לא מעט מרורים וכל הסובבים אותו גם כן אינני יודע מה היה מצבו ואיך הוא קיבל את הגורל בימיו האחרונים בכל מקרה אני בטוח שגם הוא משחרר אותך לתקן את חייך בעולמנו זה ליוויתי את רעייתי במחלת הסרטן - לויקמיה - במשך כשנתיים, שנתיים בהם עברנו חביות קשות של כאב וסבל אבל גם חביות רבות של תיקווה ושימחה אורנה היתה אדם מדהים ואישיות בלתי רגילה וההתמודדות שלה עם הסרטן, עם החיים, עם הגורל ועם המוות היתה מדהימה לא פחות ומעוררת הערצה (לא שלא הערצתי אותה לפני כן .....) מייד כאשר מחלתה אובחנה היא אמרה לי, לילדים, לחברות והחברים ולכל מי ששמע - מהמחלה הזאת או שחיים או שמתים - ישירות עם מבט מפוכח וענייני, כמו בכל דבר אחר שהיא עשתה. היא לחמה בסרטן בצורה הרואית ממש ועשתה כל מה שהיה ביכולתה ואפילו יותר כדי להמשיך ובאותו הזמן היה לה ברור שזה הגורל ויתכן שכל המאמצים הם לשוא. הרווחנו,בעצם קנינו בכאב וסבל, 20 חודשים ביחד, 20 חודשים שבהם היו ימים שהרופאים אמרו אין מה לעשות כל מה שאפשר לעשות הוא לקוות ולהתפלל - יצאנו משיתוק שנגרם ממעורבות הסרטן בנערכת עצבים מרכזית, יצאנו מדימום מוחי נרחב שגרם לשיתוק בחצי גוף וריתוק למיטה עם קטטר וטיטול דרך שיקום מדהים לתפקוד מלא - כולל נהיגה. עברנו שתי השתלות מח עצם ובכל זאת הלויקמיה היתה עמידה לטיפול ותקפה את העצמות ובסוף את הבטן. ידענו שאיו יותר טיפול כשלושה חודשים לפני שנפרדנו ועמדה בפנינו ההחלטה מה עושים עכשיו - בעצם לא היתה שאלה לאיז כיוון לפנות השאלה היתה מהו סדר העדיפויות שנספיק כמה שיותר אספנו את שתי בנותינו 15 ו 11, יש לנו עוד בן (ארבע וחצי) אבל הוא קטן מכדי להבין, וסיפרנו להן שאין יותר טיפול ושבשלב מסויים ניאלץ להיפרד והודענו להן גם שאין בכונתינו לפסיק את החיים היום אלא עכשיו הזמן לנסות ולהספיק כמה שאפשר. ובאמת הספקנו - ירדנו לשבוע לאילת, טסנו ל6 ימים חלומיים לאגמים בצפון איטליה ולאחר מכן הלכנו לפגוש חברים ומשפחה, אורנה היתה תמיד מוקפת בחברות וחברים אי אפשר היה להיות אדיש אליה ואת כולם היא העמידה במקום - המצב הוא כזה; עכשיו בואו ננצל את מה שעוד נותר ההשלמה שלה עם הגורל היתה מושלמת היא דאגה לכל הפרטים הקטנים של עכשיו וגם של מה שיהיה אחר כך - את יעל, אמרת לאישך שתהיי בסדר, כאן זאת היא שאמר לי שאינה דואגת לי ושהיא יודעת שהכל יהיה בסדר היא נפרדה מכולם כולל מהילדים בצורה מסודרת ושיחררה אותם ואותי מכל מחוייבות כלפיה ביום שאחרי, החיים ימשיכו אמרה ואין מה לעשות וזכור תמיד שבסוף הלילה יש מחר האומץ הזה, הכח הזה, הישירות המפוכחת עד כאב מחזיקים אות - את כולנו ילדים ומשפחה ואני מרגיש את הצורך העז לשתף בו את כולם כי ככל שאורנה מיצתה את החיים כשהיתה כאן כך בתנהגותה ובמסר שלה היא מעבירה את התמצית הזאת לנו. יעל אני בטוח שתסתדר,י את מסודרת כבר עכשיו, זה רק ענייו של איך מביטים בזה - כן לכי הלאה ו... כן השתמשי בטלפון שיש בכיסך - את חייבת להוציא את מה שבפנים בשביל לסדר את הראש, אל תנסי לחשוב מה יקרה ומה תגידי כשתהיי שם זה כבר יבוא נאופן טבעי - יש בך את הרצון והכח רק צריך להתחיל ועוד דבר קטן הבנת כבר שאישך לא יחזור, אז הביני גם שמסלול חייך הקודם לא יחזור גם הוא זאת מציאות מקבילה שאנו איננו חיים בה עכשיו - הביטי מסביב נשמי עמוק ושאפי פנימה את המציאת הנוכחית שלך - יש לך את היכולת להפיק ממנה את המיטב הרבה כוח ואור !
