לולי הראשונה
New member
נחמה ועצה
הי לכולם יש לנו ילד מהמם בן שנתיים וחודשיים. בשנה שעברה הוא הלך למשפחתון, ההסתגלות היתה כל כך קלה, שבהתחלה בכיתי כי לרגע קט הרגשתי שהילד לא צריך אותי יותר. השנה הפספוס הולך לגן ילדים. הימים הראשונים היו הכי קלים, הוא אפילו אמר לי "אמא את מפריעה, שבי", הרגשתי גאווה אמיתית, הוא מסתדר כל כך יפה, משחק במשחקים ועם הילדים, ומהצד שמעתי סיפורי זוועה מחברות על הסתגלות קשה של ילדיהם. מאתמול הדברים התהפכו, והילד נהיה היסטרי. אתמול בבוקר בעלי לקח אותו לגן והילד לא רצה לרדת לו מהידיים, היה בכי וצרחות ובעיטות. בסופו של דבר הגננת אספה אותו לידיה ואמרה לבעלי ללכת, אחרת הסיפור לא יסתיים. כשאספתי מהגן הוא נראה מאושר, עשה לי סיבוב בגן, ואחר כך הוא סיפר לי מה הוא עשה בגן, איזה דברים חדשים הוא למד וכו'. כשהשכבנו אותו לישון הוא לא רצה להירדם ורק אמר "אני לא רוצה ללכת לגן אני לא רוצה ללכת לגן..". כמובן שחיבקתי אותו והסברתי שעכשיו הולכים לישון ולא הולכים לשום מקום. בבוקר התחיל הילד ליילל שהוא לא רוצה לגן ודרש שאמא תבוא איתו, ושאשמור עליו בידיים (הוא רצה שארים אותו על הידיים). החלטנו שהפעם אני אביא אותו לגן. ברגע שנכנסנו לגן, התחיל בכי וצרחות, הוא נתלה עליי ולא הסכים לעזוב ואמר "אמא את לא צריכה ללכת לעבוד, אמא תשמרי אותי על הידיים" ובכי היסטרי שלא מפסיק. הסברתי שלכל אחד יש תפקיד לעשות, אבא ואמא הולכים בבוקר לעבוד ותפקידו שלו הוא ללכת לגן ולשחק עם כל החברים וללמוד דברים חדשים. התאפקתי לא לבכות בעצמי (בכיתי כשיצאתי מהגן). בסופו של דבר הגננת לקחה אותו לידיים שלה, אמרתי לילדי שאמא הולכת לעבוד, ושאני אבוא אחר הצהריים לקחת אותו הביתה, נתתי לו נשיקה ויצאתי, והוא בוכה. גם אני בכיתי. זה היה קשה קשה קשה. אני מרגישה אשמה, איך השארתי אותו ככה כשהוא בוכה ומבקש אותי, מבקש שאשמור עליו, הוא היה כל כך היסטרי שעשה עלי פיפי. בנוסף הוא גם בתהליך גמילה. אז נכון שקראתי באיזה מקום שדווקא ילדים שההסתגלות ההתחלתית שלהם קלה, מגיעה אחר כך נסיגה בנושא. ובכל זאת, אני מרגישה ייסורי מצפון. זה ניראה לכם נורמלי כל המצב? ואולי יש למישהו עצה איך גורמים לילד לעבור את זה יותר בקלות???????????????
הי לכולם יש לנו ילד מהמם בן שנתיים וחודשיים. בשנה שעברה הוא הלך למשפחתון, ההסתגלות היתה כל כך קלה, שבהתחלה בכיתי כי לרגע קט הרגשתי שהילד לא צריך אותי יותר. השנה הפספוס הולך לגן ילדים. הימים הראשונים היו הכי קלים, הוא אפילו אמר לי "אמא את מפריעה, שבי", הרגשתי גאווה אמיתית, הוא מסתדר כל כך יפה, משחק במשחקים ועם הילדים, ומהצד שמעתי סיפורי זוועה מחברות על הסתגלות קשה של ילדיהם. מאתמול הדברים התהפכו, והילד נהיה היסטרי. אתמול בבוקר בעלי לקח אותו לגן והילד לא רצה לרדת לו מהידיים, היה בכי וצרחות ובעיטות. בסופו של דבר הגננת אספה אותו לידיה ואמרה לבעלי ללכת, אחרת הסיפור לא יסתיים. כשאספתי מהגן הוא נראה מאושר, עשה לי סיבוב בגן, ואחר כך הוא סיפר לי מה הוא עשה בגן, איזה דברים חדשים הוא למד וכו'. כשהשכבנו אותו לישון הוא לא רצה להירדם ורק אמר "אני לא רוצה ללכת לגן אני לא רוצה ללכת לגן..". כמובן שחיבקתי אותו והסברתי שעכשיו הולכים לישון ולא הולכים לשום מקום. בבוקר התחיל הילד ליילל שהוא לא רוצה לגן ודרש שאמא תבוא איתו, ושאשמור עליו בידיים (הוא רצה שארים אותו על הידיים). החלטנו שהפעם אני אביא אותו לגן. ברגע שנכנסנו לגן, התחיל בכי וצרחות, הוא נתלה עליי ולא הסכים לעזוב ואמר "אמא את לא צריכה ללכת לעבוד, אמא תשמרי אותי על הידיים" ובכי היסטרי שלא מפסיק. הסברתי שלכל אחד יש תפקיד לעשות, אבא ואמא הולכים בבוקר לעבוד ותפקידו שלו הוא ללכת לגן ולשחק עם כל החברים וללמוד דברים חדשים. התאפקתי לא לבכות בעצמי (בכיתי כשיצאתי מהגן). בסופו של דבר הגננת לקחה אותו לידיים שלה, אמרתי לילדי שאמא הולכת לעבוד, ושאני אבוא אחר הצהריים לקחת אותו הביתה, נתתי לו נשיקה ויצאתי, והוא בוכה. גם אני בכיתי. זה היה קשה קשה קשה. אני מרגישה אשמה, איך השארתי אותו ככה כשהוא בוכה ומבקש אותי, מבקש שאשמור עליו, הוא היה כל כך היסטרי שעשה עלי פיפי. בנוסף הוא גם בתהליך גמילה. אז נכון שקראתי באיזה מקום שדווקא ילדים שההסתגלות ההתחלתית שלהם קלה, מגיעה אחר כך נסיגה בנושא. ובכל זאת, אני מרגישה ייסורי מצפון. זה ניראה לכם נורמלי כל המצב? ואולי יש למישהו עצה איך גורמים לילד לעבור את זה יותר בקלות???????????????
