הבעיה (של שתיכן לטעמי) היא בהכללה שאתן עושות. אין דבר כזה "העם" בעניין הזה. יש קבוצות שונות, מגזרים שונים ואף אישים שונים. זכור לי יהודי שקיבל התקף לב כשראה את רבין לוחץ את ידו של רב המרצחים עראפת בזמנו, בחתימה על הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן. האיש כל כך התעצבן שליבו לא עמד בזה (כלומר עמד, הוא שרד את האירוע, אבל עבר התקף). כמו שהוא והתוצאה שחווה לא מלמדים על עמדת העם ביחס להסכמי אוסלו אז, כך אשה שחווה אירוע מוחי עקב אזעקה לא מלמדת על כך, מצער ככל שהמקרה יהיה.
יש עייפות בעם ולא ניתן בכנות וביושרה להכחיש זאת לטעמי. אבל העם בכללותו אכן אינו עייף ואנו למדים זאת מכך שבאותה מידה שהוא מגלה סימני עייפות, הוא מגלה סימני רוח שלא ניתן לכפפו או לשבור אותו ושהוא מוכן לעמוד איתן ולספוג את המלחמה הזאת עוד זמן רב, אם כך נחוץ להשגת יעדיה החשובים.
חשוב בעניין הזה לא להסתפק בצפיה במקור תקשורת אחד, כשבאים לבחון את הסוגיה. לא מן הנמנע שאם מישהו פעם יערוך מחקר רציני בנושא (וכמדומני שמשהו בסגנון נעשה ופורסם לא מזמן), צופי ערוצים 12-13 למשל יגלו סימני עייפות גדולים מצופי ערוץ 14. זה סתם מעניין אבל בין השאר מלמד שלא ניתן ללמוד מזה על המקום בו "העם" נמצא.
רוב העם נפגע בצורה כזאת או אחרת, אבל זה לא הופך אותו לפגוע. אלו שני דברים שונים. חלקים גדולים בעם משדרים חוסן ואיתנות על אף הפגיעה שנפגעו בדיוק כמו כל אחד אחר. חלקים אחרים מגלים עייפות מוגברת ומוכנות להיכנע עקב כך, על אף שהרציונל מוביל לכיוון אחר.
לא מצאתי בכל הנ"ל משהו שצריך להפתיע במיוחד. זולת כאמור, דווקא העובדה שרבים כל כך (ואני נזהר מלומר 'רוב העם' על אף שלדעתי אמירה זו תהיה נכונה) מגלה גם היום רוח איתנה על כל המשתמע מכך. כלומר זה היה מפתיע אם זה היה קורה בכל מדינה אחרת. כאשר בעם ישראל מדובר, זה אפילו לא מפתיע במיוחד ואולי זה דווקא מה שמפתיע .
share.google
.
